נה

הדקות והעילוי כו', וכאשר בא לידי השגה שנתפס בהרבה אותיות ובענינים רבים שכולם הם בבחי' תפיסה והשגה כו' מתמעט האור הרבה כו'. וכנראה בחוש דבהשגה והבנה הגם שמושג הענין יותר הרי מתעלם בחי' דקות האור של השכלי ואינו כלל כמו בנקודת ההשכלה כו' (ואח"כ בנקודת התמצית שאחר ההשגה, והוא מה שלאחר שמבין ומשיג את הענין שכלי בכל הפרטים שבו ה"ה מקשר א"ע (טראגט זעך צוא) אל עצם הענין שכלי איך שהוא מושג מכל ההשגות פרטיות כו', ואז חוזר ומאיר בזה בחי' דקות האור להיות שזהו כמו שההתפשטות דבינה באה לבחי' אין להיות בבחי' נקודה לבד שנשלל בזה האורך ורוחב כו' והוא בחי' וחכם בבינה כו' וכמ"ש במ"א. ומ"מ אינו בבחי' עילוי כ"כ כמו בנקודת החכ', דבנקודת התמצית בא האור שכלי במורגש ובמציאות יותר כו', וממילא אין זה בחי' דקות עצם האור ממש כמו בנקודת החכ' כו'. להיות דנקודת החכ' היא בחי' אין שקודם להיש ונקודת התמצית היא מה שהיש נעשה אין כו', והיינו להיות דנקודת התמצית באה מן ההשגה הגם שזהו ביטול ההשגה (היינו שלילת כל האורך ורוחב

כו') שנעשית בבחי' נקודה מ"מ ה"ז במציאות ובמורגש כו', ויש מעלה בנקודת התמצית בזכות ובירור השכלי ובבחי' התיישבות כו' וכמ"ש במ"א). וכ"ז הוא שלפי אופן הכלי מאיר בהם האור והגילוי כו', וכן המדות שהכלים הם בבחי' מציאות דבר ובמורגש ביותר, דכללות ענין המדות הו"ע הרגש עצמי דהיינו הרגש מציאותו כו', וכמו האהבה שאוהב איזה דבר זהו מפני שמרגיש א"ע ומרגיש איך שהדבר טוב לפניו ה"ה מתעורר באהבה כו', וכן היראה מפני שמרגיש איך שהדבר לא טוב כו', דבלתי הרגש עצמו לא הי' התעוררות המדות כלל כו'. וכנודע דלידת המדות הן מהדעת דוקא שהו"ע ההרגש כו', דגם שמבין בשכלו איך שהדבר טוב אם אין לו שייכות אל הדבר והיינו שאין נפשו יקרה אצלו (שהו"ע הרגש עצמי) לרצות בדבר הטוב לו, לא יתעורר כלל באהבה לזה כו', לפי שכל ענין המדות אינם באים ומתעוררי' רק ע"י הרגש עצמו כו'. לבד מדות עצמיים וטבעים שאינם באים מצד השכל ולא מצד הרגש עצמו כ"א מפני שזהו עצמו ומהותו כו', דאהבה זאת היא בחי' רצון לא אהבה כו', דמדת האהבה היא לא שהדבר האהוב הוא

מעצמו ומהותו כ"א מפני שהדבר טוב לו ובאה ע"י הרגש עצמו כו', ואהבה עצמיות היא בחי' רצון והוא מה שרוצה בדבר שהוא עצמו ומהותו כו', וכמו אהבת האב אל הבן או אהבת הבן אל האב דהאהבה בזה הוא ענין הרצון שרוצה מה שהוא עצמו ומהותו בלא טו"ד כלל כו'. ולכן הרצון תופס בהעצמות דוקא, וכמ"ש במ"א ההפרש בין אהבה לרצון דאהבה תופסת בההתפשטות והגילוים לבד, משא"כ הרצון תופס בהעצם כו'. וכמו באהבת האוהב אל האהוב (באהבה התלוי' בדבר) דסיבת האהבה היא מפני שמשפיע לו מדת חסדו וטובו או מצד העילוי שלו הרי צריך לזה התבוננות להתבונן בהטוב וחסד שמשפיע לו כו', או להבין ולהשיג העילוי והיוקר שלו שעי"ז היא האהבה כו', וממילא מה שתופסת האהבה היא רק בההתפשטות והגילוים שזהו סיבת האהבה ובזה הוא מתקשר ונדבק כו'. משא"כ באהבת ורצון הבן בהאב הרי אינו צריך שום התבוננות כלל כי אין הרצון בא מצד השפעת טובו וחסדו או מצד העילוי שלו כ"א מפני שהוא אביו היינו שהוא עצמו ומהותו, ובהרצון הוא תופס בהעצם ממש לא בהגילוים כו'. וכן הוא הענין ברוחניות דמדת האהבה היא שבאה ע"י ההתבוננות בהעילוי והטוב באלקות ובמדת חסדו וטובו ית' כו', שהקירוב