מב

מחברתן ומצרפתן יחד כו' עכ"ל. והנה מ"ש דכל אות הוא המשכת חיות מיוחד נראה שאין הכוונה רק על החיות דהאות עצמו דלמעלה הוא החיות דהכלים עצמן לבד האור המתלבש בתוכן כו', כ"א שבכלל זה הוא גם האור המתלבש בהאותיות כו' כן משמע בהג"ה שם. ומ"ש דהעולה על כולנה הוא המשכת כח עליון וחיות כללי המחבר ומצרף כל האותיות נראה שאין זה מהאור השכל המתלבש בהאותיות כ"א מלמעלה ממנו כו' (ואפשר בכלל זה גם האור המתלבש, אמנם נראה ברור שאין הכוונה על האור הזה לבד כ"א על אור עליון ומובדל כו'), שהרי כל אור שכל שמתלבש באותיות הרי אינו מוכרח שיהי' באותיות אלו דוקא ויכול להיות גם באותיות אחרים, וכמו אדון עולם שהו"ע השליטה והממשלה, הרי הענין הזה יכול לבוא גם באותיות אחרים כמו מלך העולם כו'. וא"כ לא מצד השכל עצמו הוצרך להיות מלובש באותיות אלו דוקא, וכמו שאנו רואים שני חכמים אומרים סברא אחת וכמו תוס' ורא"ש ור"ן שאומרים סברא א' וכאו"א אומר אותה באותיות אחרים, הרי שמצד השכל אינו מוכרח שיהי' דוקא באותיות אלו, רק מצד כח המצרף שהוא

מצרף ומחבר האותיות ומלביש בהם את השכל כו', שזהו כח עליון יותר מגוף השכל המלובש בהאותיות כו'. ולכן התינוק הגם שיש לו מעט השגה כפי ערכו מ"מ לא ילביש באותיות גם השכל הקטן המושג בדעתו מפני שאין לו אותיות וצירופים במה להלביש ולהביא את השכל כו', והיינו מפני שאין לו התגלות הכח העליון המצרף שזה בא במשך השנים כו', דכח המצרף הוא כח החכ' (והאור המתלבש הוא מבינה כמ"ש במ"א), וזה בא בימי הגדלות דוקא, וכמו ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים שאז שלימות בחי' המוחין דאבא כו' וכמ"ש בלק"ת פ' במדבר ד"ה מבן עשרים שנה (עמ"ש לקמן פ' קמ"ו דהצטרפות האותיות הוא ע"י מוחין דיניקה, אך המתבאר שם הוא שכאשר השכל הוא בבחי' או"פ יכול להגביל את השכל בצירופי אותיות, משא"כ כשהשכל אצלו בבחי' מקיף, ונק' זה חכ' שבדיבור היינו שלימות השכל המביא לידי דיבור. וענין צירוף המבואר כאן הוא מה שמגלה ומביא את הענין באותיות וצירופים אלו דוקא ולא בצירופים אחרים, שזהו דוקא מבחי' מוחין דאבא שלמעלה מהשגה כו' ומבחי' יחידה שבנפש כו'). וכן גם

בגדול כמו בהשפעת השכל מהרב אל התלמיד הנה ודאי לא יכול להשפיע לו השכל כמו שהוא אצלו בצירופי אותיות שלו, מפני שהתלמיד קטן שכלו מלקבל השכל הגדול כמו שהוא אצל הרב, וע"כ יוצרך להלביש ולצמצם את השכל בצרופי אותיות אחרים לפ"ע שכל התלמיד, וכמו שנראה בחוש שבכל השפעת שכל לזולתו יוצרך לשנות הצירופי אותיות מכמו שהוא משיג בדעתו לעצמו, שזה כח נעלה יותר מהמצאת והשגת השכל לעצמו כו'. וזהו הסיבה שלא כל מי שמשיג שכל לעצמו יכול להשפיע אל הזולת, דגם שממציא את הענין שכלי ומשיגו לעצמו מ"מ להשפיע אל הזולת אינו יכול, מפני שאינו מוצא אותיות וצירופים במה להביא את השכל אל הזולת כו'. והיינו להיות כי הצירופי אותיות באים מן הכח ההיולי דשכל שהוא הפנימיות שלמעלה מהמצאת והשגת השכל כו', ובשרשו הוא מעצמות הנפש כו', דכשם שהאותיות עצמן אין מקורן והתהוותם מהאור שכל המושג כ"א ממקור השכל כנודע, כמו"כ הצירופי אותיות הן ג"כ ממקור השכל ושרשן מבחי' יחידה שבנפש שמשם שרש האותיות ומשם כח הצירוף לצרף ולחבר אותיות כו'. הרי דבצירוף האותיות בתיבה א' הנה לבד האור שכל המלובש בהתיבה יש בזה עוד אור