ו'קנב

ו'קנב

ב"ה, ד' ח' אדר שני, תרפ"ט

כבוד ידידי היקר הנכבד והכי נעלה בעל מדות תרומיות משכיל נודע אוהב מישרים מר ברוך ¹⁵²¹ שי' הלוי, רוסטוב

שלום וברכה!

הצטערתי במאד בשמעי מפטירת חותנו האיש ירא אלקים והלומד תורה בחיבה תנצב"ה, ובבקשה למסור דברי ניחום בשמי לרעיתו ת', כי המקום ינחם אותם בתוך אבלי ציון וירושלים ת"ו.

כן הענפים הישנים, אשר נשאו את פרים נכרתים ונטמנים בעפר, והאם תמורתם חדשים עולים? בלתי ספק אשר בכל דור ודור מששת ימי בראשית עד היום קוננו על ההולך, כי כן הטביע הבורא בטבע הנבראים לקונן להנעדר ר"ל, אבל עד כמה עלינו החיים בדור הזה לקונן על העדרו של אחד מהדור הקדום, או מדורנו.

חותנו ע"ה הי' בע"ב, לא הרה"ג וגם לא רב, לא טפס בכתלים ולא דילג בהררי עד למלאות כריסו בטיטולים של סוע"ה או עה"י ¹⁵²² ופטיש החזק, כ"א בע"ב חנוני, בן תורה ואוהבה, למדה באהבה בחיבה, בנעימה ובענג רוחני.

מה נעים הוא חותמו של דור העבר, איש בינוני ופרטי החי על אחריות עצמו, ואינו חייב להעולם כלום, ואין העולם חייב לו, ועמד במעלה עליונה וגדולה כזו אשר לימוד התורה בנגלה ובנסתר הי' כדבר מוכרחי אשר בלעדו אי אפשר להיות, וזולת זאת אי אפשר לחיות.

הטיפוס הלזה הכריע בין שני המאמרים הסוערים בים התלמוד, בארחות חיי האדם, חד אמר פעלא דיממא אנן, ולא איברא לילא אלא לשינתא, וחד אמר לא איברא לילא אלא לגירסא ¹⁵²³ , ובא לו החנוני הראמעני ומכריע ביניהם ועושה לילות כימים, כמ"ש ותורה אור ¹⁵²⁴ .

טיפוס כזה הי' חזון נפרץ בדור הקודם, כי זהו פריו של החינוך הישן אשר השריש את חיבתה של התורה בעומק לב כל ילד, והאמת הגמור הוא אשר בצאת הילד לאויר העולם, כבר נמצא בסביבה של אהבת תורה וחיבתה, ועוד טרם ידע הנער קרוא אבא אימא כבר ראה מחזות של חיבת התורה, אבא מדפדף ספר גדול, אימא מצפצפת בספר עב ואחיו מביט בספר קטן ומרנן, והחינוך הלזה העמיד לנו גם אנשים בינונים מלאים כל טוב ומפיקים אור נוגה בחיי יושר ודרכים נעימים.

ועתה מה?

הבע"ב בורים ועמי הארץ, ועם זה מטפסים לאחוז בקירת המזרח, הרבנים לובשים קרני הרה"ג ומנגחים את הרשכבהגי"ם, והרשכבהגי"ם מתאמצים לעוף בשמי רום לאחוז בטלית שאינה שלהם, שותים צוננים ונכוים ברותחין.

הכלל, חללה של עולם מלאה רעל וארס נורא, מה רבו חללי המעופפים אל אשר לעולם לא יגיעו, ומה גדלו מספרי הקרבנות העולים יום יום על מזבח ההזי' ותקות שוא.

ועלינו לקונן קינה ארוכה לא רק על ענף מהאילן של הדור הקודם, כ"א גם על עלה וחציר, כי טובים המה מהאגסים שקדים ורמונים של הדור ההוה, ואת אשר יהי' בדור הבא מי ישורנו?

מחשבות ורעיונות כמו אלה ממלאים מוח ולב איש הבינים, כלומר העומד באולם בין שני העולמים דדור הקודם וההוה, וחושב מחשבות על דבר אחרית הימים בדור הבא, אשר גורלו תלוי רק בגרעיני הזריעה ובנטיעה.

אחת יוכל לנחם את הקונן, פתגם הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע באחד ממכתביו אלי, לאמר: טובה פעולה אחת מאלף אנחות ¹⁵²⁵ , אלקינו חי ותורה ומצות נצחיים המה, עזוב את האנחה ושקוד בעבודה בפועל ויחנך האלקים.

דברי עבד הוי' חיים וקיימים, והמוחש היומי תאמתהו במאות אלפים ורבבות מופתים חיים, ואז הלא אין הדבר תלוי אלא בנו, מה טוב הוא לאדם הבינוני העושה לפי כחו ויכולתו, ומה איומה היא האחריות להאיש אשר כאלו עומד בראש בסיבה מסבות תמים דעים, והאחריות הגדולה הלזו תמוץ את לשד העצמות, ורק בהתקוה לרחמי השם כי לא כלו, יתנחם ויתעודד.

השני ירחים אשר ידידי התעבר עם חפצו האדיר וישאהו טמון בחבו, עלה לי בעגמת נפש רב, אשר גם פעמים כתב איש סודי לידידנו שי' שברוסטוב ¹⁵²⁶ , ומה עוד גדל צערי בבוא המלמד הקוידענאווי ¹⁵²⁷ , ועל שאלתי בשלום ידידי ענה איננו מכירו ולא ידע עד מה.

העיקר את אשר הטרידני בידעי גודל עוצם התיחסותה הטובה של ידידי אל ביתינו, וכאשר עזרנו השי"ת לעת כלולת בתנו ת' למז"ט, האפשר הדבר אשר ידידי ימנע ברכתו בכתב, ובין הריבוי מאות או האלפים האחדים טע"ג שהתקבלו בווארשא בעת ההיא (אשר נמנו ע"ז איזה אנשים מיוחדים לקבלם ולעשות רשימה) הוזכר ברכת ידידי ממוסקבה, האם כן היא? ¹⁵²⁸ ומאת ב"ב יחיו מרוסטוב מבלעדו, ואחרי כן עבר זמן ומכתב אין, ובשום אופן לא יכולתי האמין אשר לעת כזאת יכלה ידידי את רוחו הכבירה הנושאו לעתים קרובים על כנפי מלאכי רום בצלחתו, ואין זה אלא איזה דבר ח"ו קרה אשר מנעו מבוא בכתובים.

באחת הלילות בישבי בבית האוכל התאוננתי באזני רעיתי ת' על צערי מהעדר קבלת מכתבים מידידי כאמור, וגם בתנו חנה ת' היתה אז אצלנו, ויספרה כי זה כבר אשר קבלו מכתב מאת ידידי ותרגיע את רוחי.

ועתה בקבלת מכתבו אם בראיית כתבו נהניתי, אבל לעומת זה הצטערתי צער גדול על האמור בו ¹⁵²⁹ .

ואם אדע אשר השיג את מטרתו כאמור במכתבו, כי יורווח לו בזה אשר גם הוא העלה את חבילתו על אותו המזבח ¹⁵³⁰ , המחוייב לסבול ... והמוכרח לחשות ... הנני לנענע בראשי, ואתחנן אל ד' אשר מעתה יעזרהו האלקים להעלות על מזבח זבחי שלמים ותודה על כל הטוב והחסד אשר יעשה השי"ת עם ידידי וב"ב יחיו.

זאת היא דאבון לבבנו ושבט גורלנו, אשר הפתגמים הישנים (אקסיאמע בלשון ידידי) נשארו בשמם וכאלו גם בענינם, אבל נושאיהם ¹⁵³¹ אין, כלומר בלתי ראוים לאותם השמות אשר בהם יכנו אותם.

ואפשר שגיתי, ופסק ההלכה הוא כמאן דאמר שמא מילתא היא ¹⁵³² , כהא דאמר הרה"ק הנודע ר' מענדעלי זצוקל"ה האראדאקער לאחד מהחסידים אשר דרש דרש כי יברכהו בבנים, ויענהו כי הוא אינו מרגיש בעצמו כחו הגדול, אבל אם הוא מאמין בברכתו בודאי כי יושע, כי גדולה היא אמונת צדיקים, אשר עושאת גם את הבינוני לצדיק, אשר תפלתו מתקבלת וברכתו מתקיימת.

אחת אגידה כי בהטו"ב חדשים אשר הנני גר בזה עוד טובה לא ראיתי, לבי נפשי ומאדי מסורים ונתונים המה אל אחיי ורעיי, ואתם עמם הנני בכל מקום שהם, אשר כל אחד ואחד מהם ביחוד בבת עיני הוא, ויעזרני השי"ת לשמוח בשמחתם והמה ישמחו בשמחתי.

כולנו ת"ל בחו"ש ופורשים בשלום ידידי וב"ב יחיו, ומברכים אתכם כולכם ברוב טוב זמני ונצחי, אשר כחדא אינון.