ה'תתכח

ה'תתכח

ב"ה, א' י' כסלו, תרפ"ח

ריגא

כבוד ידידי היקר הנכבד והכי נעלה, בעל מדות תרומיות, משכיל נודע, אוהב מישרים, מר ברוך הלוי ⁶¹⁰ שי'

שלום וברכה!

תמול ערב, אחרי הבדלה ⁶¹¹ –

הבדלה זו היא בין קדש לקדוש (מובטחני בו בידידי, אשר זוכר הנהו הנאמר והמבואר בחסידות ⁶¹² בענין זה, עפ"י יסוד מאמר הזהר ⁶¹³ קדש מלה בגרמי, פירושו קדש הוא לעצמו, אבל קדוש הוא בו', וידוע דו' מורה על המשכה ⁶¹⁴ , וזהו קדוש, קדש ו', היינו העצמו השייך אל הזולת, באַ יעדערין איז פראַן אַ איך, והם ב' מדריגות, הא' השייך רק לעצמו, והב' השייך אל הזולת, והם הב' מדריגות קדש וקדוש, וכל אדם בשבת הוא במדריגת קדש, שהוא רק לעצמו, ובחול הוא במדריגת קדוש.

וביאור הענין בקצרה, בהנוגע בעבודה האלקית, הוא: דהנה ידוע דתכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות הם לברר ולזכך מחשכי ארץ, בסוד (מאמר הידוע ⁶¹⁵ כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים תיקון, והיינו שהאדם על ידי עבודתו יברר ויזכך את כל הנברא. והבירור הוא בב' אופנים, בקירוב וריחוק, שהם עשה ולא תעשה. ועבודה זו היא בכל ששת ימי המעשה, אבל בשבת בורר אסור ⁶¹⁶ , ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ⁶¹⁷ , כי השבת הוא תשלום שכר על העבודה דו' ימי המעשה).

ומוש"ק מבדילין בין קדש לקדוש, ומ"מ אומרים בין קדש לחול (וטעמו מובן). אבל בעומק ענינו הוא דשבת הוא לעצמו בלבד, בסוד יהי לך לבדך, אבל בחול הוא שייך גם להזולת, בסוד גמילות חסדים, שהיא עמוד הימיני, בהג' עמודים אשר עליהם העולם עומד ⁶¹⁸ , מדתו של אברהם אבינו אשר הנחילנו, מדות טובות הקבועות ונטועות, בלב כל איש ישראל לעד ולנצח נצחים).

הובא לי מכתב ידידי מער"ח זה (ועל המעטפה חותם הפאָסט 11/28 ?) ⁶¹⁹ , מענה על מכתבי מי"ד מ"ח, בו דורש ידידי לגלות העשרה טפחים, אשר לפי הרגשתו – גיפיל – העלמתים.

ה" אני " לחוד ... וה" אנכי " לחוד...

האמינו ידידי כי האנכי אכל את האני, איננו כי כבר נשבת מאנוש זכרו, ונהי' לאין, עוד טרם הרגיעי מההתעלפות הפנימי, לרגלי גודל רגשי עומק פנימית נקודת לבבי , ברגעי הפרידה, מאת אחי ורעי, מאות אנשים או יותר, אשר אתם עמם הייתי כששה שנים, אשר ידעתי תוכן עומק לבבם ומצוקתם, מהם, מהאוהבים והרעים האלו, הנני נפרד, ומי יודע למתי אוכל לראותם. ולאן הנני נוסע עם מקלי ותרמילי.

המחזה הי' איום ונורא, אלפי אנשים מלאים רגש דוחקים איש את רעהו, בלי שום כוונה של דחיקה או לחיצה, רק כל אחד מראה גודל התרגשותו, ופניו ותנועותיו מעידים עליו כי מעושה הוא מאת המקרה, הנעשה ברגעים ההם, וה"אני" עומד בחלון מרכבת-המסע, מביט על כל סביביו, עומד ומתמוגג, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע: אנא השם רחם נא קהל עדתיך ו בר ך אותם ביתם זרעם, וצאצאיהם , ו אז כ ה גם אנ כ י לראותם בקרוב בשובע שמחות אמן אמן .

ובעוד רגעים אחדים נשמע תקיעת המסע, ואחריו תרועת המלוים בברכת יברכך , והכהנים הנמצאים באותו מעמד פורשים כפיהם, והישראלים האנשים והנשים מנופפים בידיהם ובסודרותיהם הלבנים, וכולם מברכים אותנו בדרך צלחה . וה" אני " לוקח מקל-נודד בידו, ופורש ובוכה ... אוי לבן ונכד שנגרש מכל היקר לו בחיים (רק האמונה פשוטה כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד ⁶²⁰ ), כה עברו כשמונה עשרה שעות, בהרהורי כאב, כאבים נפשים. חשכת הלילה סערת רוח השדה ושריקת גלגלי אופני המרכבה הוסיפו עוד רגשת עצבי.

ופתאום על אחת התחנות, והנה רעש והמולה, קול המון הוגג או חוגג, צוהלים ושמחים, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, ועל כולם קול פקיד המסע אומר: פה פה, בואו הנה, ופה תמצאו את אשר תבקשו, וה" אני " (שה פזורה) רועד, מרגיש הנהו, כי מתכונן עליו, התנפלות , והיא הפגישה הראשונה, אחרי ארבע-עשרה שנה, אשר לא ראינו איש את רעהו, אחח רבש"ע, מה עבר עלינו כולנו, במשך זה, יהי נא חסדך לנחמינו ⁶²¹ .

השיר – הניגון – הראשון אשר שררו הבאים לקבל פנינו, הי' אותו השיר, אשר לפני שלשים שנה – י"ג אלול תרנ"ז ⁶²² – שררו ידידינו אז, כאשר הובילו את החתן והכלה מן החופה, אל בית המשתה, והוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק נבג"מ זי"ע, אשר הלך לימיני אמר לי אז, וחזקת והיית לאיש ⁶²³ .

ודעת לנבון נקל עד כמה זכרונות כאלו פועלים בכלל על האדם, ובפרט במצב כזה, מאמין הנני בהרגש הנפלא אשר חנן האלקים את ידידי, כי יכול הוא לצייר לעצמו, את המצב של ה"אני" על מילואו, עם כל גודל התרגשותו מהתמול והיום .

והמרכבה נמלאה עם נוסעים מאפס מקום, וכה נסענו כשעה, עד אשר באנו אל ריגא, ומחזה חדשה לנגד ה"אני" , אלפי אנשים – בלי הבדל מפלגה, מעמד, וכתה – באו לראות את הנודדים , לראות ולהראות, אומרים אמור כי היו הרבה אלפים – בלא עי"ה – את זה ראיתי כי כל בית הנתיבות, והככר אשר לפני בית הנתיבות הי' מלא על כל גדותיו, מאין מקום, ואשר הוצרך לשבת בעגלה ⁶²⁴ לא נתנו להם מקום ללכת, ובקושי בא לבית מלונו בהאָטעל קאטמערץ, אשר הכינו לה"אני", שני חדרים גדולים ושלושה ממוצעים, עם שולחן ערוך בכל המיני אכילה, ויותן צו מבלי נתון לאיש להפריעו, כאמור: למען ינוח.

כעבור שעתים, באו סופרי העתונים, מכ"ע המקומים, ליטא, פולין, אשכנז, צרפת, אנגליא, אמעריקא, ועל כולם, סופר ה"האיט", כעשרים סופרים (כי מנהגם אשר כל אחד שולח כרטיס), אבל למורת רוחם או לענגי לא קבלתים, דבר אשר הכאיבם ביותר, סימן הי' להם, כי בי לא ימצאו ענג, לתת להם חומר, לענות בו. ואשבות במעוני, ובחדר הסמוך לו הוסדר מקום להתפלל בציבור, ביום הש"ק.

ה"אני" התחיל עבודתו, במוש"ק, ולא פנה אל ענינ[י]ו הפרטים, כגון השגת מעון, והדומה. ואנשים מכל עבר ופנה באים להתראות, ובהם אין אחד אשר ימצא לנכון להתחשב, עם הפרט הקטן של ה"אני", כי כל אחד מהם רק לכוונת עצמו הוא מכוין, לו טוב לכנוס בשעה זו, או ביום זה, ומה לו עוד לחשוב גם אודות זולתו, גם אם זה הזולת הוא האיש, אשר לפי דבריו מחבב[ו] ומיקר[ו], ומוצא לנכון, אשר גם אחרים יאמרו כן (ובענינים כאלו אמירה למעשה נחשבת היא, לצאת בה ידי חובת פועל, ולזאת כל האומר בפה כאלו עשה).

כעבור שבועות שתיים או שלש בא[ו] הנה לבקרני ⁶²⁵ ידידיי הרה"ג ראזין שליט"א, והרב המפורסם ד"ר מאיר הילדעסהיימער שי', ויתמהמהו פה שני ימים, ולכבודם נערך סעודה גדולה, והכל בהאָטעל.

ביום ג' ז"ך מ"ח שכרתי, בשעה טובה ומוצלחת, מעון, שני דירות קטנות ⁶²⁶ , בכל אחת מהם שבעה חדרים, אבל אינם אלא דבר שבמספר בלבד, והשני דירות הללו הם בשני קומות, בקומה התחתונה דירת כבוד אמי מורתי הרבנית תחי', ומקום להתפלל, וגם חלק מהספרים אשר הבאתי עמי יעמדו שם, וקומה העליונה היא דירתי עם בנותי חי' מושקא ושיינא תחיו. ובתי חנה עם בעלה חתני ובנם נכדי יחיו, לקחו להם מעון לבדם.

אשר מכל אלה יוכל ידידי להבין ולהשכיל, בהפלאת רוממות מעלת הדירות, וכל זה בסיבת ממון הקל, כי בפה מנהג המקום לשלם בעד מעון, רשות הכניסה, סכומים גדולים, של שלשה או חמשה אלפים רו"ז (דוקא ולא רו"כ ⁶²⁷ ), ובזה מלאתי בקשתו להודיעו ממצבו של המעון לכל פרטיו.

ביום ההוא עשיתי מסעי לעיר בערלין ⁶²⁸ , לשלם ביקורי להרב הילדעסהיימער, ואגב לדרוש בעצת הרופאים, ובאתי חזרה ביום ד' בקר העבר.

הפעם אסיים מכתבי, בתקוה טובה לשמוע בקרוב, כי הוטב בריאותו, וגם מצב פרנסתו.

והנני ידידו הדו"ש מוקירו ומכבדו.