ה'תשמז

ה'תשמז

[סיון תרפ"ד]

[תרגום חפשי מרוסית]

הצהרה ³⁵¹ מאת יוסף [ב"ר] שלום בערקאוויץ שניאורסאהן הגר בלנינגראד

בסתיו של 1915 בגלל התקרבות האויב והמלחמה עברתי מעיירה ליובאוויטש שבמחוז אורשא פלך מוהילוב, ואת הספריה שלי הגדולה מספרי לשון הקודש הנחנו ב-35 ארגזי עץ ³⁵² במחסני קוקורוב [במוסקבה].

הספריה הזאת נאספה במשך עשרות רבות של שנים ע"י אבי וסבי, ומכילה רק ספרי דת ותפלות בלשון הקדש.

בהיותי ממשיך בדרך אבי וסבי, שהיו רבנים יהודיים, לעסוק במחקר בשטח היהדות, מרגיש אני צורך רב להשתמש בספריה, שנאספה במיוחד למטרות אלו.

הספריה הזאת ממשיכה להיות עד היום במחסנים הממשלתיים ³⁵³ , לשעבר מחסני קוקורוב. באותם מחסנים שבהם הונחו כשהובאו מליובאוויטש.

כבר התחלתי פעם אחת להשתדל בדבר החזרת הספריה, כבעלה החוקי, והבקשה התקבלה בחיוב על ידי מחלקת הספריות של ה"נארקאמפראס", אלא שבאותה שעה לא הי' לי מקום להניח בו הספרים, ועל כן לא היה באפשרותי לנצל את הרשיון הניתן לי, והספרים נשארו במחסנים הנ"ל. כעת שעברתי לגור בלנינגראד, יש לי שוב את האפשרות להניח אותם בביתי.

המצב הזה גרם להגשת הבקשה הזאת [להחזיר לי את] הספריה, שהיא עבורי ועבור משפחתי הכבודה אוצר, הנחוץ לי עבור עיסוקיי המדעיים.

בהתאם לחוקים הסובייטים, ספריות של אנשים פרטיים לא הולאמו, ובפרט של אנשי מדע המשתמשים בספריותיהם לעיסוקם המדעי.

הספריה שלי גם אינה יכולה להחשב כרכוש בלי בעלים, שהרי היא נמסרה לשמירה במחסן, וכל הזמן היתה שם תחת השגחתי, או על ידי אנשים נאמנים שלי.

מלבד זאת, עצם עובדת השתדלותי במחלקת הספריות "נארקאמפראס", ואח"כ קבלת האישור מהם להחזיר לי את הספריה, מוכיחות שהספריה אף פעם לא הופקרה מבעלי'.

ולכן משער אני שיש לי יסוד חזק לקוות, שספרייתי, שלפי תוכנה יכולה היא לעניין רק חוג מצומצם של מומחי דת יהודים, תוחזר לי.

לנינגראד יוני 1924