ה'קפד

ה'קפד

י"ב אלול פ"ג

כבוד הרב הנכבד מוה"ר פנחס שי'

שלום וברכה.

זה ששה חדשים אשר כתב לי כי יעשו התעוררות דבר תמיכה על תיקוני בתי טבילה, עזרת רבנים וכו', ועדיין לא התקבל מהם תמיכה גם קלה. הגידו נא איך אפשר הדבר, אשר במשך כזה, הנה לא התעורר אף אחד מכם, לבוא בעזרה ותמיכה כל שהיא. בטח הדבר אשר במשך הזה שלחתם איזה תמיכות ולא מצאתם לנחוץ לתת תמיכה על ענין גדול ורם כזה.

אידען שרייען אז זיא האבען קיין מקוה ניט, ולכם איננו נוגע הדבר כלל. אי' ההרגש, היראת שמים, אם אתם אינכם יכולים לעשות זה בגלוי כפי הסטאטוטין שלכם (שיטת אשכנז על כל דבר צריכים סדר ותקנות, העיקר הוא החיצוניות), הלא יכולתם לקבץ פשוט נדבות על דבר זה. אוי שמים על קרירות גדולה כזו. האמינו לי, שאין אני מבין אתכם ואת רעכם המתקוטטים ביניכם בענינים של מה בכך, בדברים של הבל (במחילת כבודכם) וכשמגיע לדבר גדול כזה, אין איש עושה מאומה.

רופאי אליל כולכם, וכל עניניכם כנראה רק להתיהר ולהתגדל, כאשר צריכים איזה עזרה חומרית לתמוך איש, ובפרט ליסד איזה לער-שול, הנכם עומדים כולכם נצבים מוכנים ומזומנים להמצוה הגדולה הלזו, ליסד חדר עם לימודיות בפולין או באה"ק, ובזה יש להם התחרות גדולה, מי זוכה בראש אם אגודה, או שלומי כו', וכיון שמגיע הדבר לענין של יראת שמים, בית טבילה, עזרה לרב (שלא גמר חוק לימודו בסימינאר, ואין לו תעודת רופא או בעל רעיון פילוסאף), ובפרט על חדר פשוט, שלומדים שם תורת ה' כפשוטו, אין איש ואגודה שתעזור ע"ז. איך לא תבושו, ואיך לא תכלמו.

נפשי יצאה בדברי, ובהגיגי תבער אש, עליכם ועל חביריכם, אנחנו כולנו פה נמוגים יום יום ר"ל מרוב עגמ"נ, ויסורי הנפש, בראות כבלע הקודש. יום אל יום יסגר מקוה, ואלפי אנשים צועקים לעזרה ותמיכה, ופרוטה אין במה לעזרם, ואתם מדפיסים קול קורא-ות להחזיק באגודה זו או באגודה אחרת, אשר כולם יחדיו הבל המה, ורק אשר בדו אנשים מלבם למען התגדל והיות עסקנים ציבוריים, ומחוללי רעיונות נשגבים, ולקנות שם בגדולים, ולהכתב בדברי ימי עולם כו' וכו'.

ידעתי גם ידעתי, כי כעס תכעסו על דבריי אלה, אשר אינם כפי הנימוס של האשכנזים, ואף גם לא כנימוס הפשוט. אבל אם הייתם אתם במקומי, לא אדע אם הייתם עוברים בשתיקה. וכמדומני שהייתם מרעישים עולמות, על העול הזה והייתם צועקים בקולי קולות לאמר: האפשרי הדבר, כי מוסדות של עזר ותמיכה, שנוסדו ביחוד לתמוך את הצריך לישראל, הם לא ישיבו, וגם יאטמו אזניהם משמוע אנקת אסיר, הישמע כזאת או היראה כזאת. ידעתי גם ידעתי, כי אז הייתם מלהיבים בנאומים קורעי הלב.

אמנם עתםתא רשאכ ה - ל"ת - אינכם צריכים לזה, ויעזרכם השי"ת אתכם ואת כאחב"י שי' שלא תדעו מזה, הנכם צוחקים עלינו ועל שברינו, וצערינו אינו נוגע לכם כלל וכלל, ולא מצאתם חובה גם נימוסית להשתתף בצערינו גם בכתב (וכנראה שגם שכר שילוח מכ' אי אפשר ליקח מן הקופות של החברה הלזו לצורך דבר שבקדושה, כי הח' נבראה רק לפתור שאלות העולות יום יום כו'). אך לא אכחד, לא המכתבים, הפתרונים, והנחמות שלכם דרוש לנו, כ"א עזרת כסף ותמיכת תעמולה, וזאת אשר ביכולתינו לדרוש.

ובזה הנני להודיע כי דרוש לנו בהקדם האפשרי לצורך תיקוני בתי טבילה חמשה אלפים דאללער. ומלאתי ידי ידידי הנעלה מו"ה אלי חיים שי' אלטהויז, אשר יעשה סדר בקבלת הכסף הנ"ל.

הנני מוצא לחוב להודיעם כי אחרית דבר זה, והאחריות הגדולה הבאה בעקבי הקרירות שלהם, והעדר הפועל בזה, הוא רק על אלו אשר מונעים א"ע מזה, ואנחנו את נפשינו הצלנו.

דרכים חדשים מראים לנו, אלו העסקנים הציבורים החדשים, אשר מקרוב באו כי כל ענינם הוא רק לדאוג בעד גוית ישראל, ולהעמיד לו בתי לימוד חדשים, אשר תעבו וגעלו אבירי הרועים, וכל דבר אשר בו רוח קדושה והטרה, נוערים ידיהם ממנו, ואינם חפצים בו.

עמדו כולכם כאחד העסקנים הציבורים, ושמעו בקול ישראל, אל תלכו בדרכים חדשים, ואל תפרצו הגדרים שגבלו ראשונים כמלאכים, אבירי הרועים חיים הם ודבריהם קיימים, לעד ולעולמי עולמים, שמעו וחיו.

בברכה כפולה ובברכת כוח"ט ברו"ג, הדו"ש ומכבדם.