ה'קסג

ה'קסג

[ב' ו' אדר פ"ב]

... [ואין הריבוי] והמיעוט בענינים אלו נוגע כלל. אם המצא ימצא אחד הפותח שערי תורה, ללמוד בין מנחה למעריב אגדה, פרק תניא, או דף גמרא, ימצאו בנ"י השומעים, כי לב ישראל פתוחה היא, ותורתינו היא נשמותינו ועם קדוש באלקיו ותורתו יתהלל.

אשרי האיש שככה לו אשר משים לבו ונפשו לסדר שיעורי לימוד לפי ערך ואופן העדה, רק תהי' תורת ד' תמימה, בה חיו אבותינו וראו חיים מאושרים בערי ישראל ובה יחיו עם הקדש גם עתה, כי בבואו לעת מן העתים לבהכ"נ שם ימצא מרגוע ומזון לנפשו, שם ישמע תהלות הוי', שמה יפגוש חכמה ומדות טובות, מעשים יקרים מגאוני עמודי עמינו התנאים והאמוראים וארחות חיי אבות אבותינו, הם ובניהם אשר מסרו נפשם על קדושת שמו ית', ואשר מדמם בעורקינו יזול, והוא תפארתינו והאלקים ותורתו ית' גאון עוזינו.

ובדבר שאלתו בעניני הבירורים, הנה הבירורים בכלל הם ב' מדרי' הא' הבירור שע"י התומ"צ והב' שע"י התשובה ומע"ט, וב' מדרי' אלו היו כל הזמנים מעת נתינת התורה (שהתחלת העבודה שעפ"י התורה הוא מזמן אברהם אבינו ע"ה), דשית אלפי שני הוה עלמא, שני אלפים תהו (עד אברהם, אברהם התחיל להאיר והם התחלת) שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח, כי תהו הוא אור בהיר ונפלא שאי אפשר לו להתקבל בכלים כלל, וכמו עד"מ שכל מופלא שאין לו התישבו' במוח איש פשוט (וע"ד השגת חכמת ר' עקיבא או ר' אליעזר הגדול שאין בכח אנשים בינוני' וגם בעלי מוח להשיגם, והראי' דבן זומא ובן עזאי הציצו ונפגעו או מתו וכן אחר, רק ר' עקיבא שנכנס בשלום בהשגה זו ויצא בשלום), ובמילא מתבלבל עי"ז, דלבד זאת שאינו יכול לקבל השגה זו, הנה עי"ז שהטריח כלי שכלו ביותר מכפי כחו לא יכול לקבל גם מה שהי' יכול מתחלה לקבל, וכמ"ש במו"נ אריכות משל זה. וכמו"כ הו"ע האור דתוהו שהוא אור בהיר ותקיף ביותר, כשבא לכלים לא יכלו הכלים לקבלו ונשברו.

וענין שבירת הכלים מבואר בדא"ח שזה שנתפרדו האותיות, וכמו בשכל הרי יש בו כמה תיבות, שהתיבות ההם מכילים (היינו נושאים) בתוכם הכוונה ההיא, וכמו עד"מ שמע ישראל ה' אלקינו ד' אחד, שהנושא בזה, שמע הבן וכמו הסכת ושמע, ויש בזה הרבה פרטי', הא' דשמיעה הוא דבר שאינם רואים אותו, ב' שמיעה בדבר רוחני ולא בגשמי (דזהו ההפרש בין ראי' לשמיעה כו' דראי' תופס בדבר גשמי, ושמיעה בדבר רוחני), הג' דשמיעה הוא בהשערה, דראי' הרי הוא רואה עצם הדבר, ושמיעה אינו רואה עצם הדבר, כ"א משער שכך הוא, הד' דשמיעה הוא בפרטי הדבר, וראי' בכללות הדבר. ועל יסודות אלו יתבאר אצלו בהשגתו, כי שמיעה הוא הבנה. ישראל יש בו כמה פירושי', הא' כי שרית עם כו', הב' ישר אל, הג' יש ששים ריבוי אותיות לתורה, ובד"כ הוא בחי' ומדרי' בנשמה שהיא למעלה מנפש המתלבש להחיות כמבואר בדא"ח באריכות, ה"א ה' אחד הוא יחוד העולמות דאתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא לאחר שנבה"ע ואני הוי' לא שניתי כלל.

והנה הכוונה הזאת הוא נושא הפסוק הזה כשהוא מצורף באופן וסדר הזה, וכאשר נתבונן בו נמצא ענינים נפלאים ביותר, והוא דישראל להיותם מושרשים בתורה לכן הם דוקא יכולים להבין אשר הוי' הוא רק אלקינו (וע"ד שאי' במד"ר אע"פ שאלוקה אני לכל באי עולם לא יחדתי שמי אלא עליכם, ולכן הוא אלקינו אלוקה שלנו), ולהיותו אלקינו אז יכולים לידע ולראות במוחש ממש כי הוי' אחד. ואין הכוונה במאמר זה לבאר שהוא ית' יחידי בעולם כ"א שהכל אחד ממש (דזהו ההפרש בין אחד ליחיד, דאחד שייך לומר אחריו שני ושלישי, ויחיד הוא יחידי, הנה אלקות הוא יחידי באמת, כמובן, ומ"מ הוא אחד, כלומר דכל מה שנברא בעולם הוא אלקות לפי שזהו רצונו ית' והוא ורצונו אחד). וכל מה שמתבונן יותר וחושב בזה בעומק הדעת, מבין בפנימיות יותר, עד אשר עלה יעלה בהשגת הרעיון של דבר זה, אז ער ועט הערין דעם שכל של הענין ולא ירגיש האותיות. וכמו שאנו רואים במוחש, אחד שהוא טרוד בעומק המח', דמחשבת שכל, הנה אעפ"י שא"א מחשבה בלא אותיות, הנה הוא אינו מרגיש את האותיות כ"א השכל המלובש בהאותיות, ביז ער פאר טיפט זיך אזיי פיל אז ער הערט נאר ריינעם שכל, הנה אז האותיות בטלים בתכלית בהשכל.

וזהו דוגמת דבר לאורות דתיקון שהכלים בטלים אל האור, והוא לפי דכללות האור דתיקון הוא אור המתיישב בכלים, אבל בתהו הוא אור הבלתי מתיישב בכלים ולכן בבוא האור בהכלי נשברו הכלים, והיינו שנתפרדו האותיות, וזהו"ע שבה"כ.

אמנם צריכים להבין מאחר שנשברו הכלי' מה התועלת מזה שבאו בכלים. אך הענין בזה דאף שהאור אינו מתיישב בכלי הנה בזה שפעם א' בא בכלי אף שנשברו הכלים עי"ז הנה פעל בהאור שיהי' לו איזה גדר התיישבות עכ"פ בכלים אחרים.

ויובן זה עד"מ הנ"ל באופן אחר קצת, וכמו א' השומע שכל עמוק מאד מאד מחכם נפלא ונעלה ביותר, דהחכם ההוא לגודל הפלאת חכמתו ביכולתו להסביר כל דבר חכמה, בשפה ברורה, ושמע איש אחד הדבר חכמה שדיבר, ובעת הדיבור הנה אף שעצם הענין למעלה מערך השגתו, אמנם מפני צחות הלשון וטיב ההסבר של החכם כמעט שהבין מה שאמר, וכאשר כלה החכם לדבר, נתבלבל אצל השומע הענין, ונשאר לו רק אותיות ותיבות מקוטעים, וכמו אם נצייר עד"מ אשר שמע פירוש בפסוק שמע ישראל הנ"ל, ואח"כ נתבלבל אצלו הענין, שאינו יודע אותו כמו שידע אותו בעת ששמע מאת החכם, אבל מ"מ איזה הארה נשאר לו בפירוש שמע ופירוש אחד, אף שאינו לא מיני' ולא מקצתו, מפני מה הוא זה דשמיעה דוקא בפרטי' הדבר, ושמיעה הבנה וכדומה, ומ"מ זוכר קצת, הנה עכ"פ יהי' לו תועלת זה, אם יבוא חכם אעפ"י שאינו גדול בחכמתו כמו החכם ההוא, ויבאר לו הענין יבין אותו, והוא לפי שפעם הא' שמע את הענין, דאף בעת ששמע את הענין מהחכם הא' הי' הענין למעלה מכח השגתו (ואשר זאת הוא הסיבה שהתבלבל בו, דאם הי' לפי ערך השגתו לא הי' שוכח אותו ומתבלבל בו גם אח"כ), הנה ע"י עזר החכם הב' הוא שב להשגת הענין.

וכמו"כ יובן דזהו התועלת בשבה"כ דתהו, היינו שהם לא יכלו להחזיק את תוקף אור הבהיר הזה, ונשברו הכלים, ועם היות שע"י שבירה זו התפרדו האותיות, אבל התועלת הכללי בזה מה שהאור נעשה עי"ז בבחי' גדר שייכות אל הכלים עכ"פ, ואז אח"כ יכולים להתלבש בכלים דתיקון. וזהו כללות ענין הבירורים, דכלים דתיקון מבררים את האור דתהו, היינו שגורמי' התיישבות האורות בהכלים, והוא ע"י העבודה דתומ"צ, דתורה אור ומצוה נר להאיר מחשכי עולם זה שיאירו כפי הכוונה האמיתית בבריאת העולמות דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים וכמ"ש בע"ח כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכרו להיות מרכבה להדבק בו ית'.

והנה בזמן הבית הי' העבודה בהשגה והתבוננות, שהיו בעלי השגה רחבה ודעה נכבדה, והיו במנוחת הלב והמוח, שוקדי' על התורה, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין) נעץ חרב בביהמ"ד ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר כו', ובגשמיות ג"כ הנה כתי' וחובל עול מפני שמן, שנחבל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקי' שנתן נרות בבתי כנסיות ומדרשות ללמוד תורה, ולכן בדקו מדן ועד באר שבע כו' והיו כולם יודעים תורה, וברוחניות הנה כאו"א מישראל ראה גילוי אלקות בביהמק"ד דכשם שבא לראות וכמ"ש יראה כל זכורך כו' כך בא לראות שראו נסי' גלוי' בביהמק"ד עומדי' צפופים וכו'.

ובזמן הגלות היא העבודה במס"נ ותשו', וכמו שנראה במוחש גדול המס"נ םירבועו ורבע תואלת המכ לבא,וניבבל דוע הבאדל ףיסוי לאו,ושדק םע לע סוחיו ת"ישה םחרי רשא,לארשי תיב תרהטו,רשכ תליכא,תבשה תרימשב הלעתיו 'תי ומש תשודק לע לארשימ א"ואכד [...] משונים ר"ל, וישראל עם קודש, עומד מוכן למסור נפשו ממש על קדושת שמו ית', ואם המצא ימצאון מחללי כו' על הרוב הוא מפני העמי הארצות הגדולה והעדר הידיעה בתורה, אבל לבבם נאמנה עם אל, והראי' שגם החפשים ביותר, אוכלי השקץ וכו' מתפארים כי אבי אביהם הי' רב פלוני, וטעם הדבר כי פנימית לבבו, לב ישראל הוא אשר לא יסולה גם בכתם אופיר ההשגה, ורק שהעדר הדעת דתורה ותוקף התאוה מבלבלם, ונסיונות אלפים נראים בכל עת, ובד"כ ישראל הוא גפריית אלקי (א געטליכע שועבעלע) אם יציתו אותו במעט דברי תורה יתחמם לבבו בקרבו, וכנראה במוחש בכמה וכמה מאחינו, אשר ח"ו כאלו שכחו צור מחצבתם, ובאמת הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות לבבם צל שדי יתלונן. וע"כ החוב קדוש על כל אחד האוהב את ד' וחפץ לדבקה בו, לקבוע שיעורי לימוד בתורה וזה יפעול הרבה טובה ולברכה.

בדבר הבנים יחיו מאחר כי לבבם טובה יש בהם מדות ישראל, יש תקוה גדולה אשר ירחם השי"ת ויתנהגו בדרך הישרה, והאל הטוב יחזק לבבם בגו"ר. והשי"ת יהי' בעזרו ויתן לו פרנסה בריוח אשר יוכל לקבוע עתים לתורה, וישתדל להיטיב עם זולתו כאמור, ויתברך בברכה כפולה כמיועד למחזיקי תורה.

והי' ברכה ושלום כאו"נ והדו"ש בן מו"ר.