ה'קכב

ה'קכב

[תחילת טבת תרפ"ב]

ב"ה

התלמיד מר פסח שי'

שלום וברכה,

מכתבך מט"ו מ"ח העבר כבר נתקבל, אמנם מעניני' שונים לא הושב לך, ות"ל אוכל לשמח לבבך כי אחיך התמימים שי' שבפאלטאווא שוקדי' ת"ל על התו' והעבודה. ובדבר נסיעתך לשם, תשאל אצל ממלא מקום המנהל מו"ה שלמה שי' איטקין, ואצל הרב המשגיח המשפיע מו"ה שמואל ליב שי' ליעוין.

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע הורה אותנו כי כל אדם צריך לתת מקום להנהגת זולתו, ואז ההנהגה היא מסודרת ויש לקוות לפרי טוב. וכאשר מבואר באחד ממכתביו הקדושים (הבלתי נודעים, ואפשר עתה כבר נודע זאת לא אדע, ושם נת') בענין מברר ומתברר, שבכדי שיהי' תועלת המחונך (שהוא המתברר) צריך המחנך (שהוא המברר) להתלבש בציור המתברר, ולילך לאט לאט, ולחשוב מחשבות איך לתקן את המחונך, ולהורות לפניו דרכי אור, אבל הכל בדרך קירוב (וכמבואר בדא"ח ההפרש שבין קירוב ודחי', כי הקירוב הוא הכניסה בכל דבר בפרט, וכמו מדה לא טובה דתאוה, קנאה, שקר והדומה, באחד היודע בעצמו שיש בו איזה מדה רעה דמדות האלו והדומה להם, הרי בירור (כלומר הרחקת) המדה יכול להיות בב' אופנים, הא' בבחי' קירוב, והב' בדרך דחי' (אשר לכאורה בהרחקת המדה רעה, בפועל, אין זה הפרש כלל, באיזה אופן תהי' אם בזה או בזה, אבל עכ"פ המדה רעה תתרחק ממנו, ויבדילה, ובאמת אינו כן, דעיקר העבודה הוא בקירוב דוקא).

דההפרש ביניהם הוא דכאשר הוא בקירוב, אז נכנס בזה בפרטיות (שיודע ומבין אשר מדת השקר בכל אופן שלא תהי', או שאר מדה רעה, כמו קנאה והדומה, מגונה היא עד מאד, ובמחשבתו (כלומר כאשר הוא מתבונן בזה) נצב לנגד עיניו מהות האדם, שהוא בעל שכל ושאר מעלותיו, ולעומת זה מתגדל בעיניו החסרון הזה (דבשלם החסרון נראה יותר מכמו בבעל חסרון, וכמאמר העולם אז א קלוגער טוט א נארישקאייט הוא מכאיב יותר מכמו השוטה כו'), ולבד שמבין בשכלו, הגנאי דשקרן או מקנא והדומה, הנה עוד מרגיש עד כמה שנפחת (ויא ער וערט נידעריקער) בזה, וכאשר ירגיש האדם בעצמו, דלאחר שדיבר הדבר שקר, פאלט מען באיי זיך אראפ. וכאשר נכנס בפנימיות יותר בזה, דלפני מי הוא משקר, לפני מלך מה"מ הקב"ה אשר לפניו גלוי וידוע הכל, ובוחן גם תכן לבות בנ"א (וכמאמר כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר האמצעי זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, א שקרן איז א נאר, את הקב"ה אין מרמים, כי לפניו ית' גלוי הכל, את הזולת אי אפשר לרמאות, כי הזולת יודע האמת, ואדען מער ניט ויא זיך אליין, קאן מען אויס נארין, א קונץ א נאר אוייס נארין), ובמילא וערט באיי זיך מדת השקר (או שאר איזה מדה לא טובה אשר העובד, עובד לעקרה) זייער מיאוס ומשוקץ ממש, ולאו דוקא גסות המדה רעה היא מאוס ומשוקץ ונזהר מזה, הנה גם דקות המדה זרה ורחוקה ממנו, ובדרך ממילא בא לקו ההפכי, והוא מדת האמת, דכל מדה שהוא מרחק אותה ביותר, בדרך ממילא מגיע לקצהו השני, והוא האמת (וכמו"כ במדה אחרת, בענינה), והסיבה לזה הוא שנכנס בפנימיות הענין), ואז הדבר נכנס בפנימיותו.

והדרך הב' הוא בדרך דחי', והיינו ההסכם וההחלט כי השקר התאוה הקנאה וכו' הם מדות רעות וצריכים להתרחק מזה, אבל אין זה בפנימי' כ"כ, ובנקל יותר להכשל בזה, לפי שרחוק ממנו הדבר, אבל כאשר הוא בקירוב אז הוא ברור יותר (כנ"ל) לסדר כל הענינים בחיי המחונך בהרגש, מיט א גיפיל, ואז יש לקוות לראות פרי טוב בעמל המחנך.

סדרי תומכי תמימים מוצקים על אדני התועלת, ולכן כל מנהל ומנהיג, עליו להנהיג בפועל, והמחונכים צריכים לפנות רק איליו, בכל המצטרך אליהם.

ומה שכתבת כי לפעול עם הזולת אין לאל ידך בזה, כי עדיין לא עסקת בדא"ח כלל. האמת אינו כן, דאין עלינו לפעול עם הזולת כמו הגדול עם הקטן, לא אנחנו הגדולי' ולא המקבלים הם הקטנים, כי אם זאת היא חזרת החסידות להאיר אור חיות אלקי, והוא אור האמת שבכל דבר לימוד, וכן הוא גם בהנהגה, ישראל ערבים זה בזה, וידוע דיש פירוש בערב ל' עריבות ומתיקות וכמו כי קולך ערב, זיס, וזהו ישראל ערבים זה בזה, א אידן איז זיס נאך א איד. ולב ישראל אין להם חקר, ולגובה אדירת נשמתם אין סוף, והכל תלוי בעושה ומעשה, כאשר נמצא מי מעורר לעשות שיעור בלימודי דא"ח, ומכ"ש א' הנותן א"ע על זה לחזור בע"פ בש"ק (לא באריכות) דברים אמיתים, דברי קדש כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, טהרת לב ישראל מתעוררת ופועל בהם להטיב כל עניניהם, ואין איש חפשי מזה, ובמקום שאין [איש] החובה על כל אחד להשתדל בזה, ואור ד' זו טל תורה תחייהו.

מאד ינעם לי לשמוע כי נמצאת ת"ת במחנם, וחדרים, ובקשתי להודיעיני מי הם גבאי הת"ת, והחדרי' האם הם פרטיים או כמה מלמדים יחד ויש סדר בזה, והאם יש ספרים וסידורי תפלה.

והי' ברכה כאו"נ והדו"ש בן מו"ר.