תקסז

ויצא דקמ"ח ע"א בס"ד ועביד בא ניאופין כו' ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבלי' כו' ע"ש). וא"כ אין לסמוך ולבטוח בנדיבים לקבל חסדים טובים בזה שפועלין מהם המשכות גשמיות כמ"ש וחסד לאומים חטאת דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין כו' ואיננו חסד אמתי מצד שנחסר מהם שרש הטוב והחסד כנז"ל וד"ל:

ד תצא רוחו ישוב לאדמתו כו'. פי' בא ליתן עוד טעם נכון שאין לסמוך ולבטוח בנדיבים הנ"ל. דהנה שרש ק"נ נפל מזמל"ק דתהו דכתיב בהו וימלוך וימת כו'. וכל עיקר חיותן הוא מבחי' רפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירה ונתלבשו בהן והוא בחי' הטוב שנוגה כו'. וע"כ יש בהם גם מבחי' אור ושפע האלקי מצד רפ"ח ניצוצין דתהו דקדושה כו'. אך זהו דוקא קודם הבירור שמתבררין רפ"ח ניצוצין כו'. אבל לאחר שיתבררו מהן רפ"ח ניצוצין כו' כמ"ש יתבררו ויתלבנו כו'. וצרפתים כו'. הרי אז לא ישאר בנוגה שום אור וחיות מסט' דקדושה האלקית כו' כי יצא מהם כל הטוב שנפל בהם בשבירה כו' וא"כ אין לבטוח בהם כלל. וזהו תצא רוחו פי' רוח הקדושה מרפ"ח ניצוצין שנפלו בהם. ישוב לאדמתו שישוב אל עצם מדריגתו שהוא בלי טוב כלל כו'. והוא הנק' אדמה ה"ג דמל' הבלתי נמתקות. מלשון אודם. והן ה' דמים טמאין שבאשה כו'.

(במא"א אות א' סי' ל"ד אדמה נק' הבינה כו' וגם מל' נק' כן וכ"ז בקדושה אדמת קדש. אך כנגדה בקליפה האדמה אשר אררה ה' כו' עכ"ל ועמ"ש בד"ה אלה מסעי בענין עפר מדבר. וע' בסבא דמשפטים דק"ה ע"ב ע"פ ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו כו' אלה לחיי כו' ואלה כו'. ומכ"ז יובן ענין ישוב לאדמתו. וגם ענין אותות ומופתים באדמת בני חם שהם מ"ח צירופים האחרונים דשם אלקים שמשם יניקת החיצונים ונק' אדמת בני חם. ואלו מ"ח צירופים האחרונים נמשכים מב' אותיות אחרונים י"ס דשם אלקים ועז"נ ותשליך במצולות ים כל חטאתם וזהו ג"כ ענין ישוב לאדמתו). והיינו ג"כ מ"ש ביום ההוא אבדו עשתנותיו. פי' ביום ההוא לאחר תשלום כל הבירורים דרפ"ח וכו' דהיינו לעתיד כמו דכתיב ביום ההוא יצאו מים חיים כו'. ואת רוה"ט אעביר כו' ואזי אבדו עשתנותיו שמלובש בו מבחי' הטוב כו' וד"ל.

(ועיין ברבות פ' שופטים דרצ"ו ע"א בענין אל תבטחו בנדיבים. רבנן אמרי כל מי שנשען על בשר ודם עובר. אף פרוסטיא שלו עוברת (הבטחתו ותקוותו) שנאמר בבן אדם שאין לו תשועה. מה כתיב אחריו תצא רוחו כו'.