תעז

קסה שלום רב לאוהבי תורתך. סוף מס' ברכות ס"ג א' סנהדרין צ"ח ע"א. רבות ס"פ מקץ. נשא פ' י"א קרוב לס"פ דרמ"ה ע"ד גבי וישם לך שלום גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר שלום רב לאוהבי תורתך:

זח"ג פ' צו דל"ה סע"א ור"פ קרח דקע"ו ב' שהתורה היא בתפארת המחבר חו"ג וממנו נמשך השפע למל' ע"י היסוד אשר זהו ג"כ המתקת הגבורות ויחוד והתקשרות אור א"ס עם מקור בי"ע ע"כ נק' שלום רב כו'. שהשלום הוא בכמה בחי'. הא' בחי' התכללות חו"ג כנ"ל. הב' התקשרות אבי"ע כו':

קעו תעיתי כשה אובד. סנהדרין פרק חלק דק"ט סע"ב ריב"ב אומר הרי הן כאבידה המתבקשת שנאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך. כי מצותיך לא שכחתי (שקיימו כל מצותיך כדכתיב כי כל העדה כולם קדושים). ויש להעיר ממ"ש זח"ג ואתחנן דרס"ו ע"ב מענין פי' האובדים בארץ אשור אלין צדיק וכנס"י וכן שה פי' במא"א אות שי"ן סי"ב שהוא כינוי ליסוד וכנס"י נק' ג"כ רחל וכן נקראת שה ביחזקאל סי' ל"ד:

מכות ספ"ג דף כ"ד סע"א כאבידה המתבקשת דכתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך כו'. וע' מהרש"א שם שע"ז רומז שה דאבידה שארז"ל פרק אלו מציאות שה דאבידה קשיא שהוא מיותר אלא דרומז על כנס"י הנק' שה פזורה והם הם שה דאבידה שבתורה שהש"י הוא בעלי' של אותו השה ומבקש להוציאו מאבידתו כו'. ובגמ' פא"מ דכ"ז פריך ודלמא לסימנין הוא דאתא כו' ומתרץ דסימנין נקט תנא גבי שמלה. היינו שמלה היא התורה כמ"ש שמלה לך כו' והתורה נקנית בסימנין פ"ה דעירובין דנ"ד סע"ב. ובמא"א אות סמ"ך סי"ט סימן מצד בינה חירו עילאה כו'. וא"כ י"ל זהו פי' כי מצותיך לא שכחתי ויש לו סימנין בחי' שמלה לכן בקש עבדך כו'. וא"כ י"ל זהו פ' כי מצותיך לה סימנין. גם י"ל להיפך דהסימנים שייכים מצד התומ"צ כנ"ל אבל ישראל מצד עצמם הם למעלה מהסימנים דהא טב"ע והכרת פנים עדיפא מסימנים והרי בישראל נאמר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ישעיה ס"א. כמבואר זה באריכות ברבות כי תשא ס"פ מ"ו. ולכן ארז"ל דשה לא לסימנין הוא דאתא דא"צ סימנין כלל:

ברבות פ' קרח דר"ע ע"ד הובא דברי ריב"ב דסנהדרין דק"ט הנ"ל באריכות יותר וז"ל תעיתי כשה אובד כו' מה אבידה שנאמרה בדוד היא עתידה להתבקש וכן כאן כו' וכן חנה מתפללת עליהם כו'. ע' באלשיך בתלים בפסוק זה טענת כשה אובד שטען דוד. ולפענ"ד ע"ד מ"ש ברבות בשלח ס"פ כ"ד מה הצאן כו' אף ישראל אע"פ שחוטאין הקב"ה נוהג בהן כצאן וזהו כשה אובד שאין האשמה עליו כ"כ שא"י לשמור עצמו כמו האדם כך הקב"ה נוהג בהם כצאן כו'. והטעם י"ל כמ"ש האלשיך ודו"ק: