קסג

מב

ד היתה לי דמעתי לחם. לחם ת"י למברי*. והוא מענין סעודת הבראה. ובמשנה פ"ג דמ"ק דף כ"ד סע"ב ואין מברין אלא קרוביו של מת. ופי' הרמב"ם במשניות ומברין הוא שעושין סעודה לאבלים. ובערוך ערך בר האחרון פי' כמו ויבא כל העם להברות את דוד לחם. ש"ב סי' ג' ל"ה ושם פירש"י להברות לשון סעודה. וכן ולא ברא אתם לחם שם סי' י"ב י"ז. וגבי אמנון שם סי' י"ג ה' תמר אחותי ותברני לחם ת"י ותכלינני לחמא. ובתלים סי' ס"ט כ"ב ויתנו בברותי ראש ת"י בסעודתי. והמ"צ פי' דלשון זה הוא ענינו אכילה מועטת וכ"כ בקורק' ערך ברה שפירושו סעודה מועט'. והוא מדברי הרד"ק במכלול ערך ברה ובש"ב סי' ג' ל"ה. אכן מרש"י ות"י לא משמע כן:

(ב) רש"י פי' דמעתי לחם מכאן שהצרה משבעת כו' והוא ברבות באיכה ע"פ בכה תבכה. ורבנן אמרי כל מי שבוכה אינו אוכל שנאמר ותבכה ולא תאכל. בש"א סי' א' זיי"ן. י"ל כי הבכיה למי שהוא בצער ואבל גורמת להפיג צערו קצת בשומו ללבו כי ישמע ה' קול בכיו וינחמו מצרתו וכמארז"ל פ"ה דברכות דף ל"ב ע"ב ופ"ד דב"מ דנ"ט ע"א ואע"פ ששערי תפלות ננעלו שערי דמעות לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי כו' אל דמעתי אל תחרש. תלים סי' ל"ט י"ג. ופירש"י ותוס' בטוח אני שלא תחרש. וכיון שכן שהשיג הרצון ע"י בכייתו ע"כ הוא כמו לחם שמשביע והוא השגת הרצון כמ"ש ומשביע לכל חי רצון וכתיב ונשבע לחם ונהיה טובים. ועוי"ל כפשוטו שמגודל הצרה והבכיה אין לו כח להתאוות תאוות האכילה. כי ענין התאוה דזהו מי שהוא יש ודבר ומתאוה לדבר אבל זה שהוא בצרה ח"ו הוא שפל ונבזה בעיניו עד שאינו כלום להיות מתאוה כו' לכן משמע מלשון רש"י שהצרה משבעת ולא שהבכיה משבעת כו':

(ג) יר"ק ערך דמעה סעי' ב' וז"ל שוחר טוב סי' פ"ז רא"א ג' דמעות הוריד עשו מעיניו אחת מעינו ימין ואחת מעינו שמאל והשלישית קשורה בעיניו שנאמר ותשקמו בדמעות שליש. שלש אינו נאמר אלא שליש שהוריד אותו רשע השלטת אותו בכל העולם ונתת לו שלוה בעוה"ז לכשתתבע עלבון בניך מנ"נ וחביריו שעיניהם זולגות בכל יום שנאמר היתה לי דמעתי לחם עאכו"כ עכ"ל.