שחיטה

עיי"ע מלאכות שבת (נוטל נשמה). שוחט ובודק.

ה: א, הקדמה (הל' ש. נצטוה משה בע"פ). א, א (לא ראינו נשים שוחטות). יח, ג (בבהמה ב' סימנים ובעוף סימן א'). כד, ו (ש. כמה בהמות יחד, בחולין מותר ולא בקדשים). לב, א (שני חתכים מצטרפים לרוב). לג, יז (לכתחלה גם בעוף ב' סימנים).

אותו ואת בנו

ד: תצח, כא.

ה: כה, ב (בשחיטת פסולה). לג, ז (כשאין השחיטה מועלת לטהרה מידי נבלה מותר לשחוט בנה אחריה).

בדיקה אחר שחיטה

ד: תצח, ג (מותרת ביו"ט).

ה: א, ו (ב. השוחט אם נתעלף. טעם הסוברים שא"צ לבדוק). א, ז (אם צריך בא"ש לבדוק אם השוחט מומחה, ב' דעות). א, כא (אינו לפנינו בודקים הסימנים. בדקוהו ומצאוהו מומחה א"צ לבדוק הסימנים). א קו"א ד (סוגיית הגמרא, וב' הדעות אם צריך לכתחלה ב. השוחט קודם או אחר ש.). ב קו"א ג (בדק קודם ש. צריך לבדוק אחר ש. לכתחלה בדאפשר). יח, יח (לכתחלה צריך לבדוק, אף דלא שכיח שיפגם בשחיטה, לדעת הרשב"א מטעם שיש מיעוט דשכיח שנפגם, ולדעת הרא"ש מטעם חזקת איסור דבהמה). יח קו"א ז (ואם נאבדה אין אוסרין מטעם סמוך מיעוט שנפגמים לחזקת איסור דבהמה, לדעת הרא"ש מטעם דהוי מיעוט דלא שכיח, ולדעת הרשב"א מטעם שחוטה לפניך בסכין בדוק. ואין אומרים אוקי חזקת סכין בדוק נגד חזקת איסור דבהמה, שהרי שחוטה לפניך). כד, לה ד"ה אבל (אם מעכבת ב. שלא היתה שמוטה, ב' דעות). כה, א (ב. בבהמה אם נשחט רובה ע"י העברת ידו בחתך). כה, ג (כנ"ל כד, לה. בעוף עכ"פ צריך לבדוק בתקיפת האגודל. לא חיישינן לדלדול במיעוטו). כה, ה (הטעם שצריך לבדוק קודם שזורקן. בעוף או גם בבהמה, ב' דעות). כה, ו (אם מועלת בדיקה בעוף אחר שזרק, ב' דעות. חילוק בין רובו לכולו, ובין ושט לקנה. שחט בלילה ובדק ביום). כה, ז (כששחט למע' או למטה צריך לבדוק מהגרמה). כה, ח (הטעם שבדיקת נוצה אינה מועלת).

בדיקה קודם שחיטה

ה: א, ד (אפשר ליתן לשחוט על סמך ב. השוחט אח"כ). א, ז (אם אפשר ליתן לו לשחוט על סמך ב. השוחט אח"כ, ב' דעות). א קו"א ד (סוגיית הגמרא, וב' הדעות אם צריך לכתחלה ב. השוחט קודם או אחר ש.). א קו"א ה (כשאין מי שיבדוק, אם מותר לתת לו לשחוט בלי ב.). ב, ט (כשאסור לאכול בלי ב. אסור לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ). יח, ד (לא ישחוט על סמך שיבדקנו אחר ש.). יח, כא (סכין מיוחדת לש.).

בדיקת הסכין

ד: תצח, א (בימי הש"ס היו מראין הס. לחכם. ביו"ט אסרו להראות). תצח, ב (בזה"ז אם יכול לבדוק בעצמו). תצח, ג (בדיקתו אחר ש.).

ה: א, ב (הרבה ישוב הדעת ויר"ש וכוונת הלב צריך בב. המשתכרים אינם מרגישים כ"כ. אם מרגישים פגימה דקה אחר בדיקתו). א, מח (המשתכרים אינם מרגישים כ"כ אף שלא בשעת שכרותם). א קו"א ג (כשבדק ולא מצא, ואינו מהנבהלים ונחפזים, ואח"כ מצא אחר והרגיש, בודאי אינה אלא דמיא לסאסאה שמותרת, אלא שעכשיו אין נוהגים לשחוט בסכין זה). ב, ט (סתם ס. אינם בדוקים). יח, הקדמה (ביאור סוגיית הגמ' ופרש"י. קיי"ל שצ"ל ב. אג' רוחתא). יח, ה (בימיהם בדקו ע"י הולכת והובאת הסכין על האצבע, ולא בהולכת האצבע על הסכין כבזמנינו). יח, יב-יד (י"ב ב. רחיצת הסכין לפני ב.). יח, יז (מנהג העולם לבדוק בין ש. לש. רק על החוד). יח קו"א ד ד"ה והנה (בדק בהולכה לבד אם כשר בדיעבד, ב' דעות). יח קו"א ה (עכשיו נהגו לבדוק בין ש. לש. אג' רוחתא, לאט ובכוונת הלב. וצריך להזהיר על השוחטים בערב יוה"כ). יח קו"א ו (הטעמים לב. בין ש. לש.).

עיי"ע מלאכת יו"ט (בדיקת סכין שחיטה). ראה גם לקמן אצל ספק נשחטה בסכין פגומה. פגימת הסכין.

ברכה

א: ח, ג (א"צ לעמוד). ח קו"א ד (ב. א' לכמה עופות שלפניו).

ב: רמט קו"א ד (כשמפסיק בעניית אמן בין ש. לש. אי הוי גרם ברכה שאינה צריכה). רסג קו"א ה ד"ה ומיהו (אם א' מברך לכולם).

ה: א, יא (זהירות בש. צפור או יונה, שמא תתנבל ותהי' ב. לבטלה).

דרסה

ה: כג, ב (דחק קצת הסכין בהולכה והובאה לא הוי ד. פסק הולכה והובאה הוי ד.). כג, טז (הפוסלים ד. במיעוט בתרא מטעם ספק דאורייתא או מדרבנן, ב' דעות). כד, א-ב (בלא הולכה והובאה, אפי' משהו. דחק בהולכה והובאה אין בכך כלום). כד, ג-ד (הוליך והביא בסכין שאין בו שיעור כשר. דעת ר"ח שצריך בבהמה חוץ לצואר כמלא צואר, לכתחלה או אף בדיעבד. דעת ראב"ד שאף בעוף צריך משהו חוץ לצואר. המנהג לאסור בבהמה כשאין משהו חוץ לצואר, ובהפ"מ אפשר דיש להקל). כד, ה (שחט ב' ראשים בהולכה בסכין שיש בה ג' צוארים כשר, כשנמשכה הסכין כמלא צואר א'). כד, ו (לכתחלה אין לשחוט בהולכה או הובאה לבד). כד, ז (שחט ב' ראשים בהולכה בסכין שיש בו ב' צוארים. הניח סכין ע"ג שתיהן ובגמר ש. הסכין רק על החיצונה אסורות. הניח סכין על פנימית ובגמר ש. הסכין ע"ג שתיהן אסורות. הניח ראש סכין בקצה פנימית ובגמר ש. הסכין על חיצונה כשר. הניח סכין על פנימית ובגמר שחיטה הסכין ע"ג החיצונה אסורות). כד, ח (לכתחלה לא ישחטו ב' ביחד זה אוחז מכאן וזה מכאן, ובדיעבד כשר). כד, ט (נהגו להטריף כששחט וחתך רוב המפרקת. נתכוין לחתוך המפרקת בהולכה או הובאה יש לפסול. וי"א שכ"ה גם כשחתך הסימנים לבד. ולכתחלה מצוה להוליך ולהביא). כד, י (נהגו לאסור כשהניח האצבע על הסכין). כד, יא (במיעוט קמא דקנה). כד, יז (כנ"ל). כד, יח (במיעוט קמא לדעת תוס' ורמב"ם). כד, כח-לא (טעם החילוק בין ד. וחלדה במיעוט לבין הגרמה ושהייה).

הגרמה

ה: כג, טז (פסול ה. במיעוט בתרא מדרבנן). כד כג (ה. במיעוט בתרא. דעות הפוסקים). כד, כד (ה. במיעוט קמא. דעות הפוסקים). כד, כה-ז (מדינא תלוי אם הרוב בשחיטה או בה.). כד, כח-לא (טעם החילוק בין ה. לדרסה וחלדה במיעוט).

חלדה

ה: כג, טז (הפוסלים ח. במיעוט בתרא מטעם ספק דאורייתא או מדרבנן, ב' דעות). כד, יב (כחולדה המכוסה בחורי הבתים, הסכין מכוסה בסימן העליון. מכוסה בדבר אחר פסול מספק). כד, יג-ד (מכוסה תחת העור, תחת הצמר אפי' אינו מסובך, תחת מטלית קשורה או עשויה להתקיים זמן מה פסול מספק. לכתחלה יש לחוש גם במטלית פרוסה. תלישת הצמר ומריטת הנוצות לפני ש.). כד, טז (במיעוט בתרא). כד, יז (הטעם שמחמירים בח. במיעוט קמא דקנה). כד, יח-כ (במיעוט קמא ובתרא לדעת תוס' ורמב"ם). כד, כח-לא (טעם החילוק בין דרסה וח. במיעוט לבין הגרמה ושהייה).

כיסוי הדם

ב: רסג קו"א ג ד"ה ולא (כסהו הרוח אינו מברך).

ג: תמה, ח (מותר לכסות באפר חמץ בפסח).

ד: תצח, ל (מותר ליתן עפר מוכן ביו"ט למטה קודם השחיטה). תצח, לא-ב (שחט ביו"ט, דוחה מצות כיסוי דם מוקצה מד"ס או עשיית גומא מד"ס, אבל לא שניהם יחד). תצח, לד (אין ראוי לכסות בגוש עפר עד שיכתשנו, וביו"ט אסור). תצח, לה (מותר לתת עפר מעט תוך הכלי ולשחוט ולכסות עליו. בהמה א"צ כיסוי. השוחט כוי ביו"ט אסור לכסותו. ובמקום דריסת רגלי אדם מותר). תצח, לו (שחט חי' ועוף עם בהמה או כוי ביו"ט, ונתערבו הדמים בענין שחייב בכ. אם צריך להוסיף דקירות בעפר כדי לכסות הכל אסור לכסות כלום). תצח, לז (שחט חי' ועוף בעיו"ט לא יכסה ביו"ט). תצח, לה (השוחט ע"ג קרקע קשה ולא נתן תחתיו עפר תיחוח צריך לגרר וליתנו על עפר תיחוח. וביו"ט אסור). תצח קו"א ה (מותר לאכול אף אם לא יכסנו). תצח קו"א ו (נתערב בדם בהמה או מים, אם הי' מראית דם ניכר במים צריך לכסותו. כשנתערב ביו"ט דם חי' בחי' לא סגי בדקירה א', כי הדם לא נתערב שוה בשוה. וכשנתערב בדם בהמה לא יכסה אפי' דקירה א', דשמא יהי' הכיסוי במקום שיש בו רק מראה דם בהמה).

ה: כה, ב (בשחיטה פסולה).

להאכיל לכלבים

ה: א, מ (חש"ו, או מי שא"י הל' ש. לא ישחוט, שלא יטעו לומר ש. כשרה. כשצריך לכלבים או נכרים ינחור. כשבדיעבד כשר מותר).

סכין פגומה

ה: יח, הקדמה (ס"פ מנקבת וקורעת הושט ואין ש. מועלת בו, ובקנה שמא קרעה משהו המשלים לרוב). כד לה ד"ה והנה (הל' עיקור שצריך השוחט לידע, לדעת התוס' הם הל' ש. בס"פ). כד, לו ד"ה אלא (טעמי איסור ס"פ במיעוט קמא דקנה). שם ד"ה וכן בעיקור (תפש הקנה בידו ושחט מיעוט קמא בס"פ, בעל נפש יחמיר לעצמו). שם ד"ה או (ס"פ במיעוט בתרא. אם מותר לחתוך במגל שכולו פגום, שלהסוברים עיקור הוא עקירת הסימנים וס"פ אינה ש. כלל, א"כ אין בזה משום שהייה ולא משום עיקור במיעוט בתרא).

ספק בשחיטה

ה: א, כג (אם נולדה ריעותא הוי ס. נבלה. שחט מי שא"י הל' ש. לדעת הרמב"ם קרובה לס. נבלה). ב קו"א ב (חזקה שאין קלקולים יוצאים מתח"י ואין חוששים מס. אבל חוששים שלא גמר רוב הסימנים, דמיד שהגביה ידו אינו חוזר למנהגינו לאסור שהי' במשהו. ובמומר לתיאבון ששחט אמרינן שחוזר וגומר הש. והוי ס. שהי' במשהו בדרבנן ולקולא). יח קו"א י ד"ה כך הבין (ס. שהה ס. דרס דאתייליד ריעותא אין תולין בהתירא דרוב שוחטים). כג, יא ד"ה אבל בספק (ס. שהייה לרמב"ם ס. נבלה ולרשב"א ודאי נבלה). כד, לה ד"ה אבל (חילוק בין ס. נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאזלינן בתר רוב בהמות כשרות נגד חזקת איסור דבהמה, לבין ס. עיקור בשעת ש. דאוקי חזקת סימנים שלמים להדי חזקת איסור דבהמה והוי ס. דאורייתא). כד, מ ד"ה אבל (נמצאה שמוטה אחר ש. להסוברים שאין ש. מועלת בשמוטה, ריעותא מצטרפת לחזקת איסור דבהמה, כמו בנמצאת סכין פגומה. והכא גרע, שאפי' יש במה לתלות אסורה). כד, מב-ה (נמצא הסימן שמוט, מתי מועלת בדיקת הקפה). כד, מו (נמצא טבעת על הסכין, אם טעם ההיתר הוא שנפרד ע"י גלגול, א"כ אין ריעותא ומתירים, ואם טעם ההיתר שנפרד ע"י גלגול שלאחר שחיטת הרוב, א"כ יש ריעותא ואוסרים). כד, מז (נמצא חלק מהטבעת, וספק אם היא רוב, ב' דעות). כה, ב (לא בדק אם נשחטו רוב הסימנים, לרמב"ם ולרשב"א ודאי נבלה, ולתוס' אסור מדרבנן). כה, ז (שחט למע' או למטה חוששין להגרמה, ואין כאן רוב). כה, יא (נולד ספק שהה או דרס, לא אזלינן בתר רוב ש.). כה, יב (כל ספק בשחיטה לרמב"ם ספק נבלה ולרשב"א ודאי נבלה). לג, יב ד"ה ומיהו להמפרשים (למ"ד נקובת הושט נבלה, ספיקו להחמיר).

ראה גם לעיל אצל בדיקה.

ספק נשחטה בסכין פגומה

ה: יח, ב (שחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה ספק נבלה, שמא נפגמה בעור או במפרקת. חזקת סכין נגד חזקת בהמה. לא נגע במפרקת ב' דעות, אם היא ספק נבלה שמא נפגמה במיעוט בתרא, או ודאי נבלה שתולין בעור המצוי). יח, ג (גם בספק נגע במפרקת הוי ספק נבלה, ומצטרף לס"ס. שחט בסכין ארוכה שיש בה פגימה, מסתמא הוליכה ע"פ כולה ואינו ספק מעליא להצטרך לס"ס. שחט הקנה בעוף בסכין פגומה הוי ספק שמא קרעה משהו המשלים לרוב, ומצטרף לס"ס). יח, ד (שחט בסכין שאינה בדוקה, לרמב"ם קרובה לספק נבלה, ולרשב"א קרוב לודאי נבלה). יח, יט (נגע במפרקת חוששין לדעת רב חסדא שמצוי לפגום, ואוסרין אותן שנשחטו אח"כ). יח, כ (נאבדה קודם בדיקה ונמצאה פגומה). יח, כב (חתך בה בשר אין לחוש לפגימה). יח, כד (בדק הסכין אחר ש. ומצאה יפה, והצניעה ואח"כ נמצאת פגומה, ב' דעות). יח קו"א ב (שחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה. בהמה ועוף. שיבר בה עצמות. חותך בכח במפרקת. נגע במפרקת. אימר נגע במפרקת). יח קו"א ה (שחת בהמות רבות ונמצאה פגומה מהצד אחר ש. האחרונה, רק האחרונה נאסרת). יח קו"א ח (שחט ונמצאת פגומה. דעת הרא"ש דמדינא תלינן במפרקת ולא בעור, ובפרט בקמייתא שיש ס"ס, ומחמרינן משום לא פלוג, ומתירין כשנאבד הסכין ונמצא או שחתך בכח במפרקת. דעת הרשב"א דמדינא תלינן בעור, ואין להקל אלא כשבודאי שיבר בה עצמות. דעת השו"ע להקל כשנאבד ולהחמיר בחתך בכח במפרקת). יח קו"א ח ד"ה כך הבין (לפי' הא' ברשב"א אפי' שיבר מפרקת אין תולין בו. לפי' הב' ברשב"א דוקא דרך הולכה והובאה אין תולין בו. לדעת רש"י ורא"ש, גם כשחתך במפרקת בכח תולין לו). כד, מ ד"ה ואין (ב' דעות הנ"ל תלוי אי אמרינן סכין אתרעי בהמה לא אתרעי).

עיקור

ה: כד, כד (במיעוט קמא במקום שחיטה דינו כשהייה, ושלא במקום שחיטה דינו כהגרמה). כד, לב (נתלש רוב ושט או קנה מהבשר, ומיעוט הנשאר הוא מדולדל, הוי ע. ולרש"י – אף טרפה. ניטל הלחי או שנתלש הסימן עם הבשר מהלחי, ב' דעות). כד, לג (נשמט מעצמה ע"י נדנוד הבהמה. נשמט וירד למטה וליכא נקב). כד, לד (נשמט סימן הא' אחר שנשחט רובו, קודם ש. השני בבהמה). כד, לה (שיטת רש"י שבנשמט כולו או שמיעוטו מדולדל הוא טרפה ולא נבלה. שיטת הרשב"א דאין שחיטה מועלת גם בסימן השני ואינם טרפה. שיטת התוס' שבשניהם אין השחיטה מועלת ובמיעוט מדולדל היא גם טרפה. שיטת הרמב"ן שבשניהם היא טרפה, וברובו נשמט בשעת שחיטה אינה מועלת). שם ד"ה והנה (ע. שבהל' שחיטה שהשוחט צריך לידע, לשיטת התוס' הוא סכין פגומה). שם ד"ה אבל (לשיטת בה"ג הוא עיקור שבשעת שחיטה. חילוק בין חשש ע. לחשש נקובת הושט ופסוקת הגרגרת). כד, לו (הוכחות שלא פסלינן ע. במיעוט קמא ובתרא, אלא כשמיעוט בתרא נשחט בעיקור כל הסימן כשיעור הפוסל, אבל עיקור מיעוט הסימן אינו פוסל אפי' בשעת ש. ובעל נפש יחמיר לעצמו). שם ד"ה וכן בנעקר (נעקר סימן הא' אחר שנשחט רובו, קודם ש. השני בבהמה). שם ד"ה וכן בעיקור (קיי"ל שעיקור מהל' שחיטה ואינו טרפה, וסמכינן עלה להתיר חלב ובצים בחייו). כד, מז (נמצא מיעוט הטבעת על הסכין מתירים, כדלעיל כד, לו). כד, מח (ליזהר שלא ידחוק רגליו בקרקע או בכותל. דחיקת רגלו עם הכנפים).

פגימת הסכין

ה: א קו"א ג (דמיא לסאסאה מותרת, אלא שעכשיו איננו בקיאים ואין נוהגים לשחוט בס. זה). יח, הקדמה (קיי"ל שפ. מהצד פוסלת. ליבן ס. ושחט, ב' דעות. החילוקים שבינם). יח, א (רושמי הסכין אינם פוסלים). יח, ב (פ. שחוגרת שערה ולא צפורן, ב' דעות. אסרינן מספק דאורייתא, ומצטרף לס"ס). יח, ג (פ. האוגרת כחוט השערה הוי ספק, ומצטרף לס"ס. פגום בבהמה הוי ודאי נבלה, ובעוף ששחט הקנה לבד הוי ספק נבלה, שמא קרעה משהו המשלים לרוב). יח, ו-ז (מסוכסכת). יח, ח (חלק). יח, י-יא (עולה ויורד כנחש). יח קו"א ג ד"ה ומחלקותם (דעת הרשב"א שפ. האוגרת חוט השערה פוסלת). שם ד"ה ולדידן (פי' הפר"ח ותבו"ש שגם בצפורן אפשר להרגיש אם אוגרת חוה"ש, והוא דוחק גדול). שם ד"ה והפרי (לדידן מחמירים בסאסאה ובצפורן מרגישים אם היא כסאסאה). שם ד"ה אבל (דעת הרא"ה שכל שמרגיש בצפורן פסולה. דעת הרא"ש שאינה פוסלת אא"כ חוגרת צפורן). שם ד"ה והנך (כל א' מהחכמים היה מחזר אחר בדיקה יפה יותר לכתחלה). יח קו"א ד ד"ה בהובאה (מסוכסכת שכשרה בהולכה, לפרש"י היא פ. א' מצד א' בראש הסכין. מגל קציר שהעוקצים כפופים מאד טהורה מידי נבלה ואסורה באכילה מד"ס). שם ד"ה אבל (דעת הרמב"ם שמסוכסכת שכשרה בהולכה היא פ. א' כפופה מאד וכשרה אף באמצע סכין). שם ד"ה והרא"ש (דעת הרא"ש שגם בכפופה מאד היא נרגשת בבדיקת הולכה, ודעת הרמב"ם שבכפופה אינה נרגשת). שם ד"ה והנה (בדק בהולכה ולא הרגיש, לרא"ש כשרה ולרמב"ם יש להחמיר בדיעבד). יח קו"א ה (פ. מהצד אינה פוסלת אלא כשהיא סמוך לקצהו, או שהסכין הולך ומתעבה).

שהייה

ה: א, ו (חשש נתעלף הוא משום ש.) ב קו"א ב (ש. במשהו אסרו משום אל תטוש תורת אמך שלא לשנות מנהג אבותינו, וספקו לקולא). כג, ב (הגביה סכין מסימנים ומוליכם על הצואר הוי ש. הוליך על הסימנים ולא חתך לא הוי ש.). כג, ג (שיעור ש. גסה כדי שחיטת גסה, דקה כדי שחיטת דקה. ש. עוף ב' דעות, כדי שחיטת דקה או עוף. ש. כדי שחיטה בלא הרבצה, ב' דעות). שם ד"ה ומיהו (כדי שחיטה היינו חתיכת העור והסימנים, בלא מריטת הנוצה או השער). כג, ד (גם בסכין רע ושוחט רפה ידים משערים ברוב סכינים ושוחטים). כג, ז (מיעוט קמא בקנה שפסיקתו ברוב לא הוי ש. ובושט שנקיבתו במשהו הוי ש.). כג, יא (טעם מנהגינו לאסור במשהו דאין בקיאין בשיעור קטן, או דגזרינן. אם לא הגביה רק נדחף ממקום למקום, ב' דעות). שם ד"ה וכן (ספק ש. משהו אין להחמיר. ספק ש. בלי הרבצה הוי ס"ס ויש להקל בהפ"מ). שם ד"ה אבל ספק (ספק ש. כדי שחיטת עוף הוי ס"ס ויש להקל). שם ד"ה אבל בספק (ספק ש. לרמב"ם ספק נבלה ולרשב"א ודאי נבלה). כג, יב (נמצא גמי רך בושט הוי ש.). שם ד"ה ורוצה (טעם החילוק בין רך לקשה). שם ד"ה ואע"ג (טעם החילוק בין גמי לבין הוליך ע"ג הסימנים בסכין גרוע ולא חתך שכשר, כנ"ל כג, ב). שם ד"ה והא (לא קיי"ל כהסוברים שש. במשהו בעוף אסור מדינא, אף במיעוט בתרא. גמי בבהמה, ב' דעות). שם ד"ה ולפי (בעשב דק יש להקל מטעם ס"ס). שם ד"ה וכל (נמצאו שעורין או סובין יש להתיר). שם ד"ה ואם (חתך אצבעו בשעת שחיטה יש להקל). כג, יג (צירוף ש. לשיעור בעיא דלא איפשטא). כג, יד (נתעכב בשחיטת מיעוט בתרא של סימן ראשון, לא אסרינן אלא בבהמה וכשנתעכב כדי שחיטת ב' סימנים). כג, טז (הפוסלים ש. במיעוט בתרא מטעם ספק דאורייתא או מדרבנן, ב' דעות). כג, יח (אם הוא שוהה למות, לא ישחוט אפי' בקרדום אבל במגל יש להקל בהפ"מ, ואפי' איש אחר אבל נכרי מותר). כג, כא (במיעוט קמא דקנה). כד, יח (במיעוט קמא דושט, לדעת תוס' ספק נבלה ולדעת הרמב"ם ודאי נבלה). כד, כח (במיעוט קמא דושט ודאי פסולה ובמיעוט קמא דקנה ודאי כשרה. טעם החילוק בין ש. לדרסה וחלדה). לג, יג ד"ה וזהו (חילוק בין שחט מעט ושהה שחוששין לנקובת הושט, לבין ניקב ע"י קוץ וכיו"ב, שיש מתירין).