עד אחד

עיי"ע נאמנות.

באיסורים

א: לט, י (נאמן).

ה: א קו"א יב (נמסרה לחש"ו לשחוט, אין העע"ג נאמן בדאתחזק איסורו). א קו"א טו ד"ה לאו (כשלא אתחזק התירא וע"א אוסרו אין הבעלים יכולים לומר איני מאמינך). שם ד"ה אבל (האמינה תורה על הפרשת תרומה, שחיטה, ניקור גיד וחֵלב שנא' וזבחת). יח קו"א י ד"ה אבל אין (חכם נאמן להתיר שאלה בשחיטה, אף שאינו בידו, כיון ששחוטה לפניך מקרי לא אתחזק איסורא). כד, מא (נמצאת שמוטה נאמן השוחט לומר שבדק ולא הי' שמוט, שלענין שמוטה לא אתחזק איסורא ולענין אבר מהחי בידו לתקן בשחיטה).

בהכחשה

ה: א, נח (ע"א העיד ששחט שלא כהוגן, אם יש רגלים לדבר נאמן. אף כשלא נאמן מצוה להעיד שמי שנאמן עליו כבי תרי ישמע אליו). א קו"א טו ד"ה לא (ע"א בהכחשה כאילו אין כאן עדות כלל, או שהוא ספיקא דאורייתא לחומרא). יח קו"א י ד"ה ומיהו (מסר יין שבחזקת היתר לאחר ואומר שנתנסך והבעלים מכחישים, ב' דעות. ואם מסר בהמה דאתחזק איסורא, אין הבעלים נאמנים נגדו). קפה, ח (אומרת פלוני חכם התיר לי כתם זה והוא מכחישה. ע"א אומר שמשקרת. להפסיד כתובתה. באיסור דרבנן. באיסור חמאה של נכרים).

בידו

ג: תלב, י (מועיל בקטן רק באיסור מד"ס, כמו בדיקת חמץ). תלז, ו (בנשים מועיל בדאורייתא כשאין בה טורח גדול, או בדרבנן אף שיש בה טורח גדול).

ה: א, מב (בנשים ועבדים מועיל אף בדאורייתא, ובקטנים רק בדרבנן). א קו"א א (איסור ידוע ויש בו טורח גדול, כניקור והעמדת הסכין ושחיטה, אם בידו מועיל בנשים, ב' דעות. כשאומר שהוא שחוט ומנוקר נאמן מטעם שבידו להוליך לשוחט ומנקר. ובנדר בידו לישאל עליו. ובמקום שאין נמצאים – מטעם שבידו ללמוד לשחוט ולנקר. בידו לשחוט לא חיישנין שאירע קלקול, דברוב מצויין שחיטה ראויה). א קו"א יב (חש"ו השוחט, נאמן העע"ג מטעם בידו רק כשהבהמה שלו או נמסרה לידו). כד, מא (השוחט).

בממון

ו: עדות א (מחייבו שבועה. אינו נאמן להעניש). עדות לד (אינו נאמן להוציא ממון). לד (אינו נאמן להוציא ממון. ע"א בשטר).

בסוטה

ה: א קו"א טו (ע"א נאמן דרגלים לדבר דקינא ונסתרה).

בעדות אשה

ה: א קו"א טו (ע"א נאמן דהוי מילתא דעבידא לגלויא ואשה דייקא ומינסבא). קפג מהדו"ב ע' רנג (האשה מותרת לינשא וצרתה אוכלת בתרומה).

בשל עצמו

ה: יח קו"א י ד"ה הקהל (דעת הט"ז, שהשו"ב לעצמו נאמן להתיר בטרפות דלא אתחזק איסורא, ובשחיטה דבידו, אבל לא להתיר בכורות עצמו, ולא יורה לעצמו בשאלה בשחיטה). שם ד"ה אבל אין (הוכחה שגם בשחיטה מורה לעצמו, כיון ששחוטה לפניך מקרי לא אתחזק איסורא). שם ד"ה אבל הנוטל (התורה האמינה לכל אחד בשלו בהפרשת תרו"מ ושחיטה וניקור, וגם החכם אין לחושדו כשמתיר בשלו). שם ד"ה וראיית (מאה עדים מכחישים אותו נאמן בשל עצמו כשאוכל בינו לבין עצמו, ואם נודע לב"ד מענישים אותו. חשוד או מומר יכול לשחוט ולאכול לעצמו אפי' בפנינו. גם לדעת הט"ז יכול להורות ולאכול בעצמו). שם ד"ה ומיהו (מסר ליד אחר שאומר שנאסר, או בדבר דאתחזק איסורא, אינו נאמן להכחישו גם לאכול בעצמו). קפח, ז (יכול אדם לראות דמי אשתו).

כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים

ה: א קו"א טו (דוקא בדבר שבערוה שצריך ב' מה"ת, שמת בעלה או בסוטה שנטמאה, או אף באיסורין שנאמן ע"א כשאין חזקת איסור או כשהוא בידו, ב' דעות. והיינו כשלא באו בבת אחת, או בשוחט שא"צ להעיד בב"ד הוי כבאו זא"ז). שם ד"ה ולענין (וכן באתחזק התירא או לא אתחזק, וע"א נאמן לאסרו, ואח"כ בא ע"א להכחישו, תלוי בב' דעות אלו). קפה, ח-ט (אשה שאומרת שאינה נדה וע"א מכחישה).

נגד עדים

ה: א, נה (אינו נאמן, ואף מיגו אינו מועיל. ואם אפשר לתרץ דבריו נאמן).

עיי"ע שויא אנפשיה.