מלאכות שבת

נכלל גם מה שנאסר מדרבנן. ונכללו בכל מלאכה גם הפרטים הקשורים ליו"ט, מלבד הלכות מלאכת אוכל נפש, ושאר איסורים פרטיים השייכים ליו"ט, שכל אלו נכללים בערך מלאכת יו"ט.

עיי"ע יום הכפורים (מלאכה). מומר (לשבת). שבת.

ב: שא, א (נלמדו מסמיכות פרשת שבת למלאכת המשכן, שאינה דוחה שבת. כל מ. חשובה שהיתה במשכן). שו, כט (אין נדחה מפני הצלה מעבירה חמורה כמו ע"ז, רק מפני פקו"נ, או להציל שלא יחלל שבתות הרבה, או להציל רבים מעבירה). שדמ, א-ב (ההולך במדבר וא"י מתי ש. מונה ז' ימים ומקדש שביעי. מתי מותר לו לעשות מלאכה). שמז, א (העושה את כולה חייב ולא מקצתה ולא שנים שעשאוה, ואסורים מד"ס). שנח, ג (נלמדו ממשכן).

אבות ותולדות

ב: שא, א (ל"ט א. ועוד ת. הדומות קצת למ. שהיו במשכן. הכנסה ת. הוצאה. מחתך ירק דק דק ת. טוחן). שא, נו (מכבס ת. מלבן). שב, ה (גמר כלי ת. מכה בפטיש). שב, יז (שפשוף טיט ת. טוחן). שה, כח (המפרק וחולב ת. דש). שיב, יד (משוה גומות בשדה ניר ת. חורש). שיג, יט (מחבר עץ בעץ ת. בונה). שיד, ב (תיקון כלי ת. מכה בפטיש). שיד, טז (המחתך תלוש במדה ת. מחתך). שיד, כא (ממרח ת. ממחק). שטו, א (אהל קבע ת. בונה). שטז, יג (חונק ת. שוחט). שיט, ט (מפרק ת. דש). שיט, יב (משמר ת. בורר או מרקד). שיט, כה-ח (מחבץ ת. בורר. מגבן ת. בונה). שכ, א (סוחט ת. דש). שכ, כא (כנ"ל). שכח, לב (מתקן פתח ת. מכה בפטיש). שלו, יז (השורה חטים ושעורים במים כדי שיצמחו ת. זורע). שמ, י (מצייר ת. כותב). שמ, טו (מקבץ דבילה או תאנים בחבל ת. מעמר). שמ, יז (מדבק ניירות או מפרקם ת. תופר וקורע).

ד: תצה, ט (תולש ת. קוצר. סחיטה ת. דישה). תקא, ב (מבקע חתיכות קטנות מאד ת. טוחן). תקב, ט (מבשל בקדרה חדש של חרס ת. מכה בפטיש). תקי קו"א א (תולש ביד ת. קוצר בכלי). תקיד, יא (ממרח שעוה ת. ממחק).

אהל עראי; בנין עראי

ב: שא, מח-ט (כובע המתפשט טפח מבד קשה. יש מתירין כשאין הבליטה קשה ביותר, כשעומדת בשיפוע, כשכוונתו לכסות הראש, כשנעשה דרך לבישה). שא קו"א יב (ביאור ב' הדעות כשאין הבליטה קשה וכשעומדת בשיפוע. קצתו א. וקצתו אינו א.). שיא, יא (התירו בשביל צער החי ולא בשביל המת, רק בדרך הערמה). שיב, טו (מפני כבוד הבריות התירו לצדד אבנים לישב עליהם, אבל לא לעשות כמין א.). שיג, א (סגירת הארובה בלוח העשוי להפתח תדיר הוי תוספת א"ע ומותר). שיג, כ-כא (תוקע פרקי כלי של פרקים שאינו עשוי להתקיים הרבה אסור מד"ס, ואם אינו עשוי להתקיים כלל מותר). שטו, א (א"ע אסור מד"ס). שטו, ב (תוספת על א"ע מותרת, אם יש לה טפח חוץ מהכריכה). שטו, ג-ו (מחיצת ע. מותרת. ואם היא חולקת רשות להתיר סוכה או טלטול אסורה, אא"כ הוא תוספת ע. על טפח, למע' או מהצד קבוע או ע.). שטו, ו (מותר לתלות ציורים לנוי אף שקבועין שם). שטו, ז (וילון נחשב מחיצת ע. וכן פרוכת לארון, רק שלא יכפלו כא"ע בשעה שתולה. כילה שיש לה גג אסור). שטו, ח (עץ שיש בו טפח מותר לפרוס עליהם מחצלת). שטו, ט-יב (דף שלחן או מטה או המסדר חביות, כיון שאינו מתכוין להאהיל תחתיו מותר להניחו בלי מחיצות, או בשינוי מלמע' למטה קודם הדף ואח"כ המחיצות. ובמסדר ספרים מותר בכל אופן). שטו, יג (גג נכפל מותר לפושטו. כסא מתקפל. חופה. דף קבוע בכותל להניח עליו ספרים). שטו, יד (משמרת אסור למתוח משום זלזול שבת). שטו, טו-ז (א"ע משופע שאין בג"ט העליונים טפח ביושר, אסור לנטותו ולפרקו, אא"כ יש לו חוטין למשוך כדי לפורסה לכאן ולכאן). שטו, יז (אסור להוסיף א"ע על גג טפח, כדרך נטיית א. קבוע, שמא ימלך). שטו, יח (מותר לנטות ולפרוס כילת חתנים שאין בגגה טפח, ומותר לפרוס סדין על המטה ומפה על השלחן אף שיורדות טפח מכל צדדיה, אבל כילת חתנים הנ"ל לא תהא משולשלת למטה מהמטה טפח). שטו, יט (פריסת והסרת בגד על החבית, על הגיגית, קדרה על הכירה). שסב, יד-ז (עשיית מחיצה מאנשים, דוקא כשאין יודעים ובשעת הצורך). שסג, ה (כנ"ל).

ד: תקב, ה-ו (המסדר עצים למדורה כעין אהל, או שופת קדירה על אבנים, או מסדר ביצים לצלי', יסדר מלמעל"ט בשינוי. משא"כ המסדר דף שלחן על רגליו, שא"צ לאויר שביניהם). תרמ, י (מותר לפרוש סדין בסוכה מהצד שהרוח לא יכבה הנרות, אבל לא תחת הסכך שהוא אהל עראי. ועל הסכך מותר).

בונה וסותר

ב: רנט, ו (צידוד אבנים להטמנה. ב. ארעי ביו"ט התירו משום כבוד שבת). רנט, ז (סתירת דלת המחובר לקרקע אסרו חכמים. תנור ששרקו פיו בטיט מותר לסתרו כדי להוציא החמין. ויש מחמירים אם אפשר ע"י נכרי או קטן או בשינוי). רסב קו"א א (איסור כיבוד הבית שמא ישוה גומות, וההיתר לכבד בדבר המותר). רעח, ב (סותר ע"מ לבנות, אם חייב אף כשלא יהי' בנין האחרון טוב יותר מהראשון). שב, יא (התרת מכבש כובסים דומה לס.). שב, יד (המקנח טיט על כותל חומה נראה כמוסיף על הב.). שג, ב (אסור להתיר קליעת שערות בש.). שח, עז (עפר תיחוח אין בו משום עשיית גומא). שיא, יד (המוציא צנון הטמון לגמרי בעפר אם נראה כעושה גומא). שיב, ה (אבנים לקינוח שנטבעו בגשמים). שיג, א-ז (לוח לסגירת החלון או ארובה תדיר אינו דומה לב. וסגי במה שחשב עליו. קנה לנעול הדלת דומה קצת לב. וצריך לעשות בו מעשה להכינו. יתד שתוחבין בחור שבאסקופה לנעול הדלת דומה יותר לב. וצריך שיהי' קשור שם, אם ראשו עב סגי בחבל דק וארוך הקשור לבריח או מזוזה, ואם לאו צ"ל קשור בדלת או שיהא הקשר אמיץ. ואם החור נוקב בארץ נראה יותר כבונה ואסור, אא"כ יש חלל מיוחד בקרקע או שיש בית יד ליתד). שיג, ח-י (ואם נפתח רק לעתים רחוקים מותר לנעלו כשיש לו ציר וקשרן מבעו"י, או שקשרן ואין נגררות בארץ). שיג, יא-ג (דלת שאין לה אסקופה או שעשויה מלוח אחד). שיג, יז-ח (הסרת דלת או חלון מבית, או כלי מחובר לקרקע, או כלי המחזיק מ' סאה, הוא סותר ע"מ לבנות. אם חייב אף כשלא יהי' בנין האחרון טוב יותר מהראשון). שיג, כג (קורה שנשברה מותר לסומכה בכלי שלא תוסיף, אבל לא כדי שתעלה, ולא בדבר שאינו כלי שהוכן לטלטול, ולא יהדק). שיג, כד-ה (משוה גומות. לא ימלא בדבר שמבטלו שם רק בתבן ובשינוי. בלי גומא מותר לזרות דבר שמבטלו שם). שיד, ב (תקע יתד בכותל, או שרק קדח החור. עשה נקב בקרקע). שיד, יט (דלת הקשורה לבור בחבל ועשויה להסירה לגמרי מותר לחתוך החבל ולהתיר הקשר. אינה עשויה להסירה אלא לפתחה מותר להתיר הקשר ולא לחתוך החבל ולא לשמטה מהציר. דף התנור ששורקין בטיט מותר להסיר). שטו, טו (אהל משופע שיש בג"ט העליונים טפח ביושר, יש בו משום ב. וס.). שיט, כו (מגבן חייב משום ב.). שכ, יח (מותר לשבור קרח תלוש אבל לא מחובר לנהר או באר). שעב, כב (גדיש שהוקצה למחיצה בין ב' חצרות, אם יש בו משום סתירה, ב' דעות). שצד, ב (חופר גל שנפל על עירוב מלאכה מה"ת).

ג: תמב קו"א יד (חלון המחובר לבית דינו כבית, והנוטלו מהבית חייב).

ד: תצח, כט (עפר תלוש ונתון בכלי אסור ליטול ממנו שלא יעשה גומא. ועפר תיחוח או מראש השיפוע למע' מותר). תצח, לב (עפר תיחוח מעט אסור מד"ס, ואם יש בזה גם איסור מוקצה אסור לכסות בו דם שחיטה, ואם העפר מוכן וכבר שחט ביו"ט, מצות כיסוי דם דוחה איסור עשיית גומא מד"ס). תצח לח (השוחט ע"ג קרקע קשה ביו"ט, אסור לגרור כדי ליתנו ע"ג עפר תיחוח דאסור משום ב.). תקו, ב (אין איסור עשיית גומא בקמח ופירות, רק בבקרקע ומחובר). תקיח, טז-יט (הנוטל עצים מהסוכה, שהוסיפו קנים להעבות הדפנות, או שחברן עמו, או שהניחן על הסכך ואינן אגודין כחבילה, ה"ז כסותר). תקיח קו"א ג (כשנתכוין להעבות הדפנות, אין חילוק בין קודם או אחר גמר הדפנות). תקיח קו"א ד (כשלא נתכוין להעבותו מותר אפי' נתכוין לסמכו). תקיט, א-ד (דלת חנות שאינו מחובר לקרקע, יש בו צירים אסור לסלקם ולהחזירם, שמא יתקע. יש בו ציר א' מותר לסלק, ולהחזיר כשיש חשש שיגנבו. אין בו ציר מותר בכל אופן. מחובר לקרקע, יש בו צירים חייב, יש בו ציר א' אסור גזירה משום צירים. אין בו צירים ועשוי לפתוח ולנעול תדיר מותר בכל אופן). תקיט, ז (להתיר ולהפקיע חותמות שבכלים ושבקרקע, כמו בשבת). תקכו, ג (כיסוי עפר קבר). תרכו, כ (דלת הגג שיש לה צירים פותח וסוגר בשבת ויו"ט). תרלח, יב-ג (אסור ליקח שום דבר מדפנות סוכה, אא"כ הוסיף לה קנים זקופים כדי לחזקן).

ראה גם לעיל אצל אהל ארעי. לקמן אצל פותח פתח. שמא ישוה. שמא יתקע. תיקון כלים. עיי"ע מוקצה (ביטול כלי מהיכנו).

בורר

ב: ערה יא (אוכל מתוך פסולת). שיט, א-ג (הי' במשכן ב. פסולת מתוך הסממנים. פסולת מתוך אוכל חייב. אוכל מתוך פסולת בנפה וכברה חייב, בקנון ותמחוי אסור מד"ס, בידו לאכלו לאלתר סמוך לסעודה מותר שדרך אכילה הוא, וע"מ להניחו חייב). שיט, ד (ב. אוכל מתוך אוכל שראוי לאכילה מותר. ראוי מתוך הדחק אסור מד"ס). שיט, ה (ב' מינים, זה שרוצה לאכול עתה נק' אוכל והב' פסולת). שיט, ו (ב' מינים דגים יש בהם ב. ואף בחתיכות גדולות אין להקל. מין א' מותר לברור חתיכות גדולות מקטנות אף כדי לאכלו לאח"ז). שיט, ז (פסולת התורמוסין חשובים אוכל לעומתם). שיט, ח (בב' מיני כלים, יברור זה שצריך להשתמש לאלתר). שיט, י (חטים שנמללו בע"ש לא ינפה המוץ בקנון ותמחוי אלא בידו אחת בכל כחו). שיט, יא (לא יתן במים כדי שהפסולת יפול למטה או יצוף למעלה. נותן הכרשינים בכברה). שיט, יב המסנן שמרים במשמרת תולדת ב. או מרקד. נתן במשמרת מע"ש מותר ליתן מים לצללן). שיט, יג (יין או מים צלולים מותר לסנן במשמרת. עכורים אסור. יין אדום עכור קצת לסננו בסודרין, ב' דעות). שיט, יד-טז (יין מגיתו שתוסס וחומץ ומשקה שקדים כתושים, שראוים לשתיה בלא סינון, מותר לסננם בסודר ובכפיפה מצרית, וישנה מדרך חול). שיט, יז (לא יהדק קשין בפיו בחוזק שדומה למשמרת, וביין צלול מותר). שיט, יח (אם אינו רוצה לאכול לאלתר, יערה בנחת עד שמתחילין ניצוצות לירד מהפסולת והשמרים, וכן יקלוט השומן עד סמוך לחלב). שיט, יט (שמן צף ע"ג תבשיל נק' פסולת ואסור לערותו). שיט, כ (כשמגביה החבית שיקלח היין אין זה כבורר מהשמרים. וכן כשנותן מים על שמרים שיקלטו טעם היין). שיט, כא (אין מסננים החרדל מהסובין מד"ס, אבל נותן ביצה בחרדל שבמסננת, שהחלמון יורד עם החרדל והחלבון זורק עם הסובין). שיט, כב (במין א' מותר לברור החתיכות קטנות מהגדולות ולזרקן). שיט, כג (מים שיש בהם תולעים אסור לסנן, אבל מותר לשתות ע"י מפה). שיט, כד (נפלו זבובים לכוס יקח מהמשקה קצת עמהם). שיט, כה (מחבץ חייב משום בורר קום מהחלב). שיט, כח (הנותן שמרים במשקה ה"ז תולדת בורר שעי"ז יורדים שמרי המשקה). שכ, ח (כשסוחט פרי שאין ראוי לאכילה לתוך האוכל, אפי' לאכלו לאלתר). שכא, יד (במוציא הדבש מהחלות, אפי' לאכלו לאלתר). שכד, א (נוטל התבן בכברה ונותנו לתוך האבוס, שאינו מתכוין לב.). פסקי הסדור תתקב ד"ה שלא (לא לשאוב זבוב מהכוס ע"י כף עם עוד משקה אלא לשפוך מהכוס, שבורר אוכל מתוך פסולת. לא לנפח עליו שיצא אלא לקרבו לדופן). תתקג ד"ה טוב (אין איסור בהסרת קליפה מהפרי, אבל אסור להסיר חתיכת קליפה המונחת בין חתיכות פרי).

ד: תצה, ט (הטעם שאסרוהו ביו"ט בתבואה והתירו בקטניות). תק, יח (מנקר הוא ב. אוכל מתוך אוכל במין א'. פסולת מתוך אוכל הוא כב' מינים). תקד, ו (פירורים גדולים מקטנים הנטחנים כקמח, ב' מינים). תקו, ד (אסור ביו"ט. נפל צרור לקמח שנרקד לא יטלו משם בידו, רק יחזור וירקד). תקו קו"א א (הוכחות לחילוק בין ב. תבואה שאסור ביו"ט לב. קטניות שמותר דעת הרמב"ם). תקי, ב (זרעונים שנתפרכו מהשבלים, ביד ובקנון מותר מעט מעט ואוכל, בנפה וכברה אסור אפי' לא הי' אפשר מעיו"ט, שדרך לנפות בהם לימים הרבה). תקי, ג-ו (וכן קטניות עם עפרורית או מוץ, אם לא הי' אפשר לבררו מעיו"ט מותר לברר ביו"ט, אפי' אינו אוכל לאלתר. ואם האוכל יותר מהפסולת וגם יש יותר טורח בברירתו, יברר הפסולת מתוך האוכל. ובתבואה אסור בכל אופן. וכן במים או בנפה וכברה אסור). תקי, ז (סובין של החרדל אין נק' פסולת, ומ"מ מד"ס אסור לסנן. ואם אפשר לסננו מעיו"ט אסור אף ביו"ט). תקי, ט (מותר לסנן השמרים ביו"ט במשמרת התלוי' מעיו"ט). תקי, יב (אסור להעמיד חלב בקיבה, ולעשות חמאה מהשומן שצף על החלב, שדרך לעשותו הרבה בב"א). תקי קו"א ב (קיי"ל שבשבת פסולת מתוך אוכל אסור אפי' לאכול לאלתר). תקי קו"א ד ד"ה כתב (כל סוגי סינון שבשבת אסור ביו"ט מותר, מלבד סינון שיש בו מלבן).

בכדי שיעשו

ב: רמג, ב (באמירה לנכרי). רמד קו"א א ד"ה ובכך. רנב, יא. רנג, יב (בעבר והשהה). רנג, כד. רנד, ג. רנד, ו. רנד, יג-טו. שז, לד (באמירה לנכרי). שיח, א (לא הצריכו להמתין ב"ש אלא באיסור קל בעיני הבריות, כמו בנכרי העושה מעצמו ובמלאכה שאסור להתחיל לפני הש.). שכה, ו (נתן מעות לפלטר נכרי שיתן לו פת בש.). שכה, ט (עשה נכרי מלאכה מה"ת בשביל הישראל). שכה, י (אם ספיקו להחמיר מטעם דשיל"מ, ב' דעות). שכה, יא-ב. שכה, יג (בהביא מחוץ לתחום, י"א שימתין שיעור הבאתו במוצ"ש, וי"א ביום ראשון. בעשה מלאכה בתוך התחום, הלילה עולה בחשבון). שכה, יז. שכה, כא-ב (עשה מלאכה או הביא מרה"ר או מחוץ לתחום ימתין בכ"ש, הביאו מכרמלית א"צ בכ"ש). שכו, יא (מרחץ שהוחמו מימיו ע"י נקבים פתוחים לאש שתחתיו).

ד: תצז, ט. תקה, ז. תקטו, א (באמירה לנכרי, טעם האיסור שלא ליהנות ממעשה שבת ויו"ט, או שמא יאמר לנכרי, והנפק"מ שבין הטעמים ביו"ט שני). שם בהגהה (קנס). תקטו, ב (שיעור ב"ש, שילך במוצאי יו"ט למקום שליקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן, ובספק – שיבוא מחוץ לתחום). תקטו, ג (ספקו להחמיר מטעם דשיל"מ, ס"ס להקל). תקטו, ד. תקטו, ט-יא. תקטו, יב-ג (כשהביא מחוץ לתחום לא אסרו אלא מטעם שמא יאמר לו). תקטו, יח-כ. תקטו, כא (קצץ דמים שיביא דגים או יעשה מנעלים או יביא מחוץ לתחום, והביא בשבת או יו"ט, אם אסרו במוצ"ש ויו"ט בכ"ש). תקטו קו"א ב (טעם החילוק בספק ב"ש בין שבת ליו"ט). תקיח, כב (נכרי שעשה לצורך ישראל).

במקום מצוה

כאן מצויין למקומות שנתבאר מהו במקום מצוה, שהתירו בכמה הלכות. ראה לקמן אצל ודבר דבר. ממצוא חפצך. שבות. שבות דשבות. שכר שבת. עיי"ע אמירה לנכרי (במקום מצוה). מצוות (דבר מצוה). שבת (בין השמשות).

ב: רסא קו"א א (צורך גמור לשבת, או צורך גדול אפי' שלא לשבת). שו, יב (צרכי רבים כמו חפצי שמים וצורך מצוה). שו, יג (שידוכים ודיבור עם מלמד בנו ספר או אומנות הוא ג"כ מצוה). שו, יד (פסיקה לצדקה). שו, כז (כל דבר שהוא תיקון המדינה המזדמן תמיד הוא צורך רבים). שז, כד (צרכי רבים כדבר מצוה). שכה, טז (דבר שיש צורך גמור לשבת כמו שכר).

גוזז

ב: שב, כד-ה (אין מסתכלין במראה מתכת חריף, שיבא להסיר הנימין המדולדלין מראשו וזקנו, ואפי' מחוברת לכותל). שיב, יב-ג (לא ימשמש בפי הטבעת בצרור ברזא אלא בשינוי, שמשיר נימין). שטז, כא (המנתק שיער). שכו, ח (לא לרחוץ בדברים המשירים שער). שכח, לז (צפורן וציצין שפירשו רובן אין בהן משום ג. ביד יש אופנים שמותר ובכלי אסור מד"ס. לא פירשו רובן, ביד אסור ובכלי חייב). שכח, נה (כששם פתילה בפי הטבעת יניחנה בנחת משום השרת נימין). שמ, א (הי' במשכן בגזיזת עורות תחשים ואילים. בין מהחי בין מהמת. בכלי חייב וביד אסור מד"ס. תולש צמר. נוטל צפרניו. ב' שערות חייב. ושערה א' חצי שיעור. מלקט שחורה מתוך לבנה חייב). שמ, ב (אם חייב כשאינו צריך לצמר או שער או צפרנים, ב' דעות. בליל טבילה תאמר לנכרית ליטלן ביד או בשיניים). שמ, ג (החותך יבלת).

ד: תצח, כג (הג. צמר ומורט נוצות שבמקום שחיטה). תק, יב (אין גוזזין שער ראש ורגלי בהמה ששחטו ביו"ט). תקכג, ב (אין מגרדין בהמה במגררת ביו"ט).

גרמא

ב: רנג, כז (מניח את הקדרה והשני או הנכרי נותן את האור אסור מד"ס). שיח, כז (כנ"ל. ובפת ממולאת בשומן יש להקל). רסה, ח-ט (ג. כיבוי מותר בשעת הדליקה. כלי מים בפני האש שיתבקע ע"י האש ויכבו. משקה על הטלית שלא ישרף. תחיבת נר לתוך החול). רסה קו"א ג (כנ"ל. תחיבת נר בחול או במים ביו"ט). רעו, ה. רעז, א-ד (פתיחת ונעילת דלת או חלון נגד הנר או המדורה, או כשנר שמן קבוע בדלת). שלד, כב-ג (ג. כיבוי בדליקה). מהדו"ב תתפד (הכניס סילון לאמה של חמין, דקמאי אזלי והני אחריני. כפתו לאדם וסוף החמה לבוא. בידקא דמיא בכח שני).

ד: תקיד, ח-ט (גרם כיבוי נר ביו"ט). תקיד, כא (גרם כיבוי לצורך מצוה, בהבערת פולווער בשמח"ת). תקיד קו"א ג (גרם כיבוי לא התירו אלא במקום הפסד או לצורך גדול או לצורך מצוה).

עיי"ע גרמא. הוצאה והכנסה (כחו).

דחויה, הותרה

ב: שכח, יג (שבת דחויה אצל פ"נ ולא הותרה).

ד: תקי קו"א ב-ג (מלאכת או"נ אצל יו"ט הותרה, ולא מהדרינן אהתירא. ומ"מ אסרו כשאפשר לעשותה מעיו"ט. טומאה שהותרה בצבור).

עיי"ע פקוח נפש.

דליקה

ב: רמד, יא. שז, לג (התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד). שיא, א-ה (טלטול מת). שכט, א. שלד, א (גזרו שלא יציל אלא הצריך לאותה שבת, שמחמת טרדת ההצלה יבוא לכבות). שלד, ב (בבתים הסמוכים לא גזרו). שלד, ג (מותר להערים. פת הדראה ונקיה. בשר ודגים. הוא ובני ביתו). שלד, ד (מצילין מיוה"כ לשבת ולמוצאי יוה"כ, אבל לא משבת ליו"ט ויוה"כ ולשבת הבאה). שלד, ה (לכולם כבינוני). שלד, ו (התירו להציל הרבה בכלי א'). שלד, ז (מותר לומר בואו והצילו לכם, לכ"א ג' סעודות. ואם רוצים יחזירו לו). שלד, ח (מותר להתיר כלי תשמישו). שלד, ט (לא התירו לחצר שאינה מעורבת). שלד, י (מותר ללבוש כל מה שיכול ולהוציא כ"פ, הוא ואחרים). שלד, יא (אם מותר להוציא לחצרו או לבית שעירב עמו, ב' דעות). שלד, יב (מצילין כתבי הקדש. גם כשאסור לקרות בהם מצילין מפני האזכרות, חוץ מאלו שצריך להניחם שיתאבדו עם האזכרות). שלד, יד (תשב"כ קודמת להצלת תשבע"פ). שלד, טו (מצילין ס"ת שבלה ויש בו ללקט פ"ה אותיות, או שיש בו אזכרה). שלד, יז (מפני קדושתו מצילין אף לחצר שאינה מעורבת, ובלבד שיהיו בה תיקוני המחיצות). שלד, יח (ואף אם יש מעות בתיק הספר והתפילין). שלד, יט (וע"י נכרי יש מתירין אף דרך רה"ר). שלד, כ (אין מצילין גליונות חלקים שנחתך מס"ת). שלד, כב-ג (התירו לפרוס עור גדי על התיבה, להעמיד כלי חרס חדשים מלאים מים, וליתן משקה על הטלית רחוק מהאש). שלד, כה (אסור לכבות, או להציל יותר משיעור, ע"י נכרי, אלא מפני הספרים). שלד, כו (נכרי שבא לכבות א"צ למחות, ובקטן צריך למחות). שלד, כז (בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד). שלד, כח (י"א שבזמנינו יש חשש סכנת נפשות ומותר לכבות).

ד: תקיד, א-ב (מתי מותר לכבותה ביו"ט). תרי, ז.

ראה גם לקמן אצל חבית שנשברה. חולב. סוחט.

דן דין

ב: שו, כז (אין דנין בש. ואין מכריזין שמי שלא יבוא ויגיד יאבד זכותו, רק להכריז סתם שיבוא ויגיד, שהתירו ודבר דבר במקום צרכי רבים). שז, ג-ד (אסור לעכב נכרי או נכסים). שלט, ג (שמא יכתבו. אין דנין, אין עונשין, אין תופסין לבית הסוהר, אין מלקין, אין מסדרין טענות. אין קובעין מקום לחליצה).

ד: תקכד, א (גם ביו"ט אסור).

ראה גם לקמן אצל התרת נדרים.

דש

ב: רנב קו"א יב (הוצאת האגוז מהקליפה הירוקה). שה, כח (מפרק אוכל מפסולת). שיט, ט (מולל בשינוי בראשי אצבעותיו לאלתר, ויש מחמירים. שבלים של תבואה. שרביטין של קטניות. קליפה עליונה ירוקה של האגוזים. דוקא בקליפה העליונה, ודוקא כשאינה ראויה לאכילה, ודוקא שמחוברות). שכא, יד (המרסק חלות להוציא הדבש). פסקי הסדור תתקב ד"ה ליזהר (פולין מהשרביט שאינו ראוי לאכילה, אף שניתן ע"י הבישול. קטניות מהשרביט שראוי לאכילה).

ד: תצה, ט (הטעם שאסרוהו ביו"ט). תקי, א (מפרק הזרעונים ביד בשבת חייב. למלול בשבת אסור מד"ס וביו"ט ב' דעות, אם צריך שינוי). תקי קו"א א (בשבת מלילה בשינוי ב' דעות, ובזה תלוי אם ביו"ט צריך שינוי, והעיקר כדעת המקיל. מפרק ביד בשבת חייב).

ראה גם לקמן אצל חולב. סוחט.

הוצאה והכנסה

ראה בערכו.

הטמנה בדבר המוסיף הבל

ב: רנג, י (אוכל בקדרה שעומדת על גחלים, או דוקא כשהקדרה טמונה בדבר המיטלטל ופיה סתום ועומדת על גחלים). רנז, א (הטעם שאסרו ה. אפי' מצטמק ורע לו, בכל דבר המוסיף הבל, ואף בדיעבד אסור במצטמק ויפה לו. ויש מתירים בכמאכל בן דרוסאי או חי ויש מתירים במסיח דעתו עד למחר). רנז, ה (דברים המוסיפים הבל). רנז, ז (דבר שאינו מצוי לא גזרו). רנז, י (קופה שטמן בה על פסולת זיתים או גחלים קטומות המעלים הבל, אפי' אינה נוגעת בגחלים. ה. כלי הרחב שעל הקדרה, או שהכניס הקדרה בתנור מכוסה אין זו ה. קדרה הנוגעת בגחלים, ב' דעות). רנז, יב (מותר להטמין בתנור טוח בטיט). רנז קו"א ב ד"ה וכן משמע בהדיא בב"י (זה שאסרו קופה ע"ג פסולת זיתים, כי הבגדים מוסיפים הבל מחמת חום שתחתיה, ולא מגזירה שיטמינו כולה בפסולת הזיתים. דעת סה"ת דלא אסרינן אלא בנוגעת הקופה בפסולת הזיתים). שם ד"ה ובר (האוסרים קדרה ע"ג גחלים, מתירים קופה שאינה נוגעת בפסולת הזיתים). שם ד"ה וכן משמע בהדיא מלשון (ה. בכלי שני שרי). שם ד"ה ולפי (כירה גרופה אינה מוסיפה הבל). רנז קו"א ג ד"ה דבר (ה. היא דוקא בדבר המיטלטל ולא בדפנים). שם ד"ה וכל (ה. היא דוקא כשגם כיסוי הקדרה מלמע' מכוסה). שם ד"ה ובלאו (כשהולכת ומתקררת מותר אפי' כשמחממת לשעה מועטת. חמי טבריה במקום הילוכה דבר המוסיף הבל). רנח, א (מותר להטמין ע"ג קדרה רותחת, שאינה נקראת מוסיף הבל). רנח קו"א א (והיינו אפי' קדרה העליונה טמונה. וכן כשמטמינים קדרה קטנה תוך גדולה. קיי"ל כשמגולה למע' אינה ה.). רנט בסופו (הל' ה. בקצרה. קדרה מגולה בתנור אין בה ה.). שיח, ח (בחמי טבריה אסור). שיח, יד (אסור להטמין תחת הבגדים שטמונה בהם קדרה חמה). שיח, כג (ה. במים חמין שבכ"ש נק' דבר שאין מוסיף הבל). שכו, ג (המשיך סילון מבעו"י בחמי טבריא, המים היוצאים ממנה אסורים בין ברחיצה ובין בשתיה). מהדו"ב תתעג (ביאור דעת הסוברים שה. במקצת ה. היא, כשנוגעת בגחלים). תתעד (כשטמונה בבגדים ויש תחתה אש). שם ד"ה ומיהו (דעת הסוברים שה. במקצת אינה ה.). שם ד"ה וכן (בזה חולק רשב"א על רבנו יונה). תתעו ד"ה ומיהו (לדעת הרשב"א שה. במקצת ובחם ע"י דבר אחר ה. היא, מיחם ע"ג לא הוי ה. כמו קרקע הכירה, דלא מיחלף ברמץ). תתעו-תתפו (כמה אופנים לבאר לדעת הרשב"א וסיעתו, שה. במקצת הוי ה. ומ"מ התיר רבי להניח הפח בכלי שני, וחררה שטמנה בגחלים ובישרא אגומרי לא חשיב ה.). תתעו-ז (דבר צונן להפשיר). תתעט (דעת סה"ת שהעיקר שרוב הדפנות מכוסות). תתפא ד"ה אבל (ה. ביצה בחול). שם ד"ה על (חילוק בין ה. בחמין לבתוך סילון). תתפה (אם נאמר ששמן אין בו בישול אין בו גם דין ה.).

ראה גם לקמן אצל שמא יחתה בגחלים.

הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל

ב: רנג, יד (אסור להטמין בתחלה בשבת בדבר המעמיד הבל, אם גם פיה מכוסה, ואפי' נוטלה מהכירה). רנז, ב-ג (הטעם שאסרו ה. בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, אפי' מצטמק ורע לו. בין השמשות מותר). רנז, ד (אסור לכפות על קדרה רותחת בשבת כלי שדפנותיו נוגעים בצדי הקדרה, לשמור חומה). רנז, ה-ו (דברים שאין מוסיפים הבל). רנז, ח (יכול לגלותו בשבת ולחזור ולכסותו בדבר אחר או להוסיף כיסוי). רנז, ט (פינהו לקדרה אחרת או נצטנן מותר להטמינו). רנז קו"א א ד"ה אבל (ה. במקצת באינו מוסיף הבל אינה ה.). רנט בסופו ד"ה ואסור. רסא, ב (מותר להטמין ביה"ש). רסא קו"א ג (ביה"ש מותר אפי' שלא לצורך שבת). מהדו"ב תתעה (דעת רבנו יונה שה. במקצת אינה ה. הן במוסיף הבל והן באינו מוסיף הבל, ובשבת אסור להטמין בבגדים כוזא צוננת ע"ג כלי שני). תתעח-ט (ה. במקצת הוי ה. כשהיא מכוסה על פיה מלמע').

ד: תרט, א (מערב יוה"כ למוצאי יוה"כ, ב' דעות).

הכנה משבת לחול

ב: רמח, י (יכול לקנות שביתה בשבת עיו"ט). רנד, י (אסור אפי' טלטול יין להבדלה במוצ"ש). שב, ח-ט (קיפול בגדים או טלית בסדר קיפולו הראשון). שב, י (הצעת המטה כשאינו לצורך השבת). שיט, יח (קליטת השומן מהחלב. במקום הפסד התירו ע"י נכרי, דהוה שבות דשבות). שכא, ו (אסור להדיח בשר חי שלא נמלח ביום הג', שטורח לחול, ואפי' ע"י נכרי). שכג, ו-ז (מדיחים כלים לצורך היום, כלי אכילה עד סעודה ג' וכלי שתי' כל היום, ואפי' י' כוסות שמא יצטרך א' מהם). שלא, י (לא ידיח איזמל של מילה). שלד, ד (בדליקה לא יציל מש. ליו"ט וליוה"כ ולש. הבאה).

ג: תמד, ח (כשחל ע"פ בשבת אם א"א לקנחם ידיחם).

ד: תצה, טו (לומר בשבת על מאכל שיאכל למחר אין בו משום ה.). תריא, ה-ח (ביוה"כ התירו לקנוב ירק ולפצוע אגוזים לצורך הערב, אבל לא כשחל בשבת).

עיי"ע מלאכת יו"ט (הכנה מיו"ט לחול).

הכנה משבת ליו"ט

ב: שיח, ג (בישל בשבת אם מותר ביו"ט שלאחריו). תד, ד (הבא בשבת מחוץ לתחום מותר לילך ביו"ט חוץ לד"א, שקנה שביתה ואינה הכנה).

ג: תנה, יא (לא לשאוב מים שלנו לאפות ביו"ט). תצד, יד (לא לשטוח בו עשבים לצורך חה"ש שאחריו).

ד: תצח, י (עגל שנולד בשבת אינו אסור ביו"ט). תקא, יח (שיורי לפידים ופתילות שנדלקו וכבו בשבת, אם מותר להדליקם ביו"ט שלאחריו, ב' דעות. וביו"ט א' גזרו להדליק הפתילה אף בצד השני). תקז, ו (עצים שנתלשו בש. אסור מה"ת להסיק בהן ביו"ט שלאחריו). תקא קו"א ב ד"ה ועוד (קיי"ל שכל המותר ביומו אין בו משום ה.). תקז קו"א ד ד"ה כתב (הנאה שמאליה מותרת, ושע"י מעשה אסור). תקיג, א (הכנת שמים משבת ליו"ט אסורה מה"ת. ביצה שנולדה ביו"ט שאחר שבת, נגמרה במעי אמה מאתמול ואסורה ביו"ט). תקיג, ב (מד"ס שכל ביצה שנולדה בשבת אסורה, משום נולדה בשבת שאחר היו"ט). תקיג, ט (ביצה שנולדה בשבת אסורה מד"ס ביו"ט, ומה"ת הוכנה לאכילה בו ביום). תקיג, י (וכן יו"ט ב' הסמוך לשבת, אבל יו"ט ב' חל ביום ב' מותר, ובר"ה אסור). תקיג, יח (תרנגולת שנשחטה ביו"ט ומצא בה ביצים, אף אם נגמרו בשבת אין זו חשובה הכנה אא"כ נולדה ע"י גמר זה). תקיג, יט (אפרוח שנולד בשבת אסור ביו"ט שלאחריו). תקטו, ח (נתלש וניצוד לצורך נכרי בשבת. פירות שאין נאכלין חיין אסורין בשבת מה"ת, והנאכלין חיין או הדגים אסורים בשבת מד"ס). תקטו, ט (נתלש וניצוד בראשון דר"ה אסורים בשבת שלאחריו). תקיז, ה (פת פלטר נכרי שאפה בשבת, רוב העיר ישראל לא יקחום ביו"ט שלאחריו, רוב העיר נכרים לא יקחום בשבת).

עיי"ע מלאכת יו"ט (הכנה מיו"ט לשבת). שבת (הכנה לשבת).

הלואה

ב: רמו, ה (מכירה אסורה. שאלה לזמן מותר, אבל לא הלואה ליותר מל' יום. נתינת משכון אסור). שז, יח-כ (ה. ופריעה אסורה, וכן במשכון. שאלה מותרת, וכן ה. ע"מ להחזיר לאלתר. השואל מיני מאכל לצורך השבת יכול להניח משכון בסתם).

הליכה

א: צ, יג (לא ילך פסיעה גסה. ריצה לדבר מצוה).

ב: שא (השלמה), א-ב (ה. בש. לא כה. בחול. אסור לרוץ, לקפץ, לדלג, פסיעה גסה, אא"כ במקום רפש וטיט או אמת המים, או במקום מצוה). שא קו"א א (כמו שהתירו ריצה לענג, כך התירו קפיצה למנוע צער ברפש וטיט. י"א שלא אסרו פסיעה גסה). שא קו"א ב (התירו ריצה לראות דבר שמתענג בו). שח, א. שכג, ה (לא להרבות בה.). שלג, ג (כנ"ל).

התרת נדרים

ב: שמא, א-ד (מתירים נדרים לצורך השבת. מפירים נדרים ביום שמעו. מתירים שבועה שא"א להתירו למחר. נהגו להתיר חרמים. אין מחרימין אלא לצורך השבת, או לתיקון המדינה או שנוגע לכלל. מתירים מי שנדוהו בחלום).

ד: תריט, ד (אין מתירין נדרים בשבת ויו"ט).

ודבר דבר

ב: רסג קו"א ח ד"ה שלחבירו וד"ה והשתא (כשיש צד היתר מותר לומר לו לעשות למחר, שהאיסור אינו מחמת עצמו). שא קו"א ב (להרהר מותר בדברים חיצונים, רק שלא ירבה בהם, או כשיש לו טרדה או דאגה. מצוה לא להרהר בעסקיו אף שאין איסור מהדין). שו, א. שו, טו (כשפוסק לצדקה מותר, להתחייב לתת לחתן אסור). שו, כא (דיבור אסור הרהור מותר). שו, כז (הכרזה שמי שיש לו זכות על קרקע הנמכרת יבוא ויגיד). שו, כח (הכרזה אצל מי יש יין למכור מותר רק לצורך מצות קידוש ובלא הזכרת סכום מעות, או קודם ברכו). שז, א (כשאין הדבור מועיל – רק וד"ד, כשמועיל – ממצוא חפצך וד"ד. כשאינו מועיל אסור גם לדבר מצוה). שז, ב (לא להרבות בדברים בטלים, רק כשהדבור הוא ענג לו). שז, ז (רמז מותר). שז, יג (לא להרבות בשיחה בטלה). שז, יד (הרהור מותר. לומר לפועל תעמוד עמי לערב מותר, היה נכון עמי לערב אסור). שז, טו (כשיש צד היתר מותר לומר לו לעשות למחר, שהאיסור אינו מחמת עצמו. צד היתר של הליכה חוץ לתחום ע"י בורגנין, אבל לא בלשון נסיעה). שז, יז (מותר לומר לחברו שמור לי פירותי שבתחומך). שז, לב (לשאול מהשד, ולצורך רפואה מותר, וכן כל מיני לחשים). שח, א. שמ, ו (מותר לראות אומנות אע"פ שלומדה).

זורה

ב: שיט, כט (הרוקק ברוח והרוח מפזר, והוי משאצ"ל ופס"ר).

ג: תמו, ה (כשז. תבואה להפריש המוץ, משא"כ כשזורה חמץ לרוח). תמו, ו בהגהה (י"א שבכל אופן אסור). תמו קו"א ג ד"ה ועיין (דוקא כשז. היינו בורר אסור).

ד: תצה, ט (הטעם שאסרוהו ביו"ט).

זורע

ב: רנב, יד (המשקה חייב). שלו, ט (כנ"ל. ליזהר מליטול ידיו בגינה. מי רגלים מותר. יין ושאר משקים). שלו, י (לא ישליך זרעים במקום ירידת גשמים). שלו, יז (השורה חטים ושעורים במים כדי שיצמחו חייב). שלו, יח (הנותן ענפים לכלי לא יהיו בו פרחים שנפתחים מלחלוחית). שלח, ז (השואב מים בגלגל, מתי גזרו שמא ישאוב לגנתו ולחורבתו).

זלזול שבת

ראה לקמן אצל עובדין דחול.

חבית שנשברה

ב: שלה, א (חבית יין או שמן שנשברה, גזרו שלא יציל אלא הצריך לאותה שבת, מכמה חששות, ודינו כמו בדליקה. ובאותה חצר מותר). שלה, ב-ג (נשברה בראש גגו, יציל רק בכלי א', ולצורך אורחים מציל בכלי אחר).

ראה גם לעיל אצל דליקה.

חובל

ב: רפ, ג (בעילת בתולה אין בה משום ח. שדם הבתולים כנוס שם). שח, לח (מוציא דם בנטילת קוץ). שטז, יד-טו (מוציא דם חייב משום נוטל נשמה. ח. עד שנצרר הדם תחת העור חייב באדם ובהמה חי' ועוף וח' שרצים, משא"כ בשאר שרצים). שכח, לג (אסור לחוך שחין שמוציא דם, משא"כ ליחה שהיא כמופקדת בתוך כלי). שכח, לד (לא יקנח מכה שמוציאה דם, ולא יחליף הבגד שמושך ליחה מהמכה). שכח, נד (מציצת דם בפיו מהמכה ומבין השיניים. במילה. הנחת דבר המושך דם על המכה).

ראה גם לקמן אצל נוטל נשמה.

חולב

ב: שה, כח (תולדה דדש. ח. לתוך כלי ריקן. ח. לאוכל כמפריד אוכל מאוכל ומותר ביו"ט, ומחמת איסור שחיטה בשבת הוי הבהמה כפסולת, ואסור מד"ס). שכח, מ (יניקה מהבהמה הוי מפרק כלאחר יד, בשבת התירו לגונח, וביו"ט אף למצטער מרעב). שכח, מא (אשה המקילה חלב מדדיה לכוס מפרק גמור. לקלח על התינוק שיאחז הדד והחלב הולך לאיבוד מותר מה"ת. לצורך התינוק לא גזרו, ומשום רוח רעה לא התירו). של, ט (יכולה להוציא חלב המצערה, שהולך לאיבוד, ומשום צער התירו).

ד: תצה, ט (הטעם שאסרוהו ביו"ט). תצה, קו"א ו (כשחולב לכלי ריקן ביו"ט, י"א שהוא נולד ולכן אסור לחלוב, וי"א שאינו נולד ואסרו לחלוב מטעם שרגילים לחלוב כל הצאן יחד). תקה, א-ב (לכלי ריקן ביו"ט אסור. ולתוך מאכל לתקנו או שנבלע בפירורין הוי כמפריד אוכל מאוכל ומותר). תקה, ג-ד (בהמת ישראל שהקצוה לחלבה, החלב נולד, ואסור לחלוב שלא לצורך). תקה, ח (המצטער מרעב, ביו"ט התירו לינק מהבהמה, ולא בשבת).

עיי"ע מוקצה (משקין שזבו; נולד).

חולה

עיי"ע חולה.

חורש

ב: שיב, יד (משוה גומות בשדה). שלו, ט (משקה עשבים).

טוחן

ב: שא, א (היתה במשכן בשחיקת סממנים. מחתך ירק דק דק – תולדת ט.). שב, יז-ח (שפשוף טיט יבש מהבגד. מה"ת אינו חייב אלא כשצריך לגוף דבר המתפרר). שיב, ה (אבנים לקינוח שנטבעו בגשמים). שיב, יא (לא ימשמש בצרור הקינוח להחליקו). שיד, טז (מבקע עצים לחתיכות דקות מאד). שכא, ז-יב (ט. בדבר שאין דרך לאכלו אלא ע"י תערובת או בגדולי קרקע. מותר לדוך פלפלין בשינוי גדול ואסור לחתכם בסכין דק דק. מותר לחתוך מאכל ואסור לגוררה במורג חרוץ. אסור לחתוך בשר חי שאינו עומד לכלבים. חתיכת אוכל גדולי קרקע לאלתר, ב' דעות. אבל לא לדוך אלא בשינוי גדול. כותתין מלח בשינוי גדול, ואין חותכים כמו בתבלין. אין ט. אחר ט. בלחם ובמלח שהי' דק בתחלה). שכא, יג (לעיסה בשיניים, כשאינו חפץ לאכלו או להאכיל לתינוק).

ד: תצה, ד (מבקע קורה לעצים דקים מאד). תצה, ט (הטעם שאסרוהו ביו"ט, והתירו שחיקת מלח ותבלין). תצה קו"א א (מבקע קורה לעצים דקים). תצח, לד (לא יכתוש גוש עפר לכסות בו דם שחיטה). תקא, ב (מבקע קורה לעצים דקים). תקד, א-ב (דיכת תבלין ביו"ט). תקד, ד-ה (שחיקה בריחיים וגרירה במורג חרוץ ביו"ט). תקד, ו (אין ט. אחר ט.). תקטז, ד (אסור ביו"ט).

ראה גם לקמן אצל רפואה (שחיקת סממנים).

טרחא יתירה

ב: רסו, כא (יכול לפרוק מבהמתו אפי' יותר מט"ו סאין, מפני צעב"ח). שה, יא-ב (התירו מפני צעב"ח ולא בשביל תענוג הבהמה). שה, כז (אסרו המראה בש. ומשום צעב"ח התירו). שז, לז (אסור לפנות מעגלות לאוצר ע"י נכרי). שכד, ד-ו (הראוי לאכילת הבהמה אסור לטרוח ולתקנו לתענוג, ואם אינו ראוי עדיין מותר לטרוח. שפשוף קש ועצים ודלועים. חתיכת בשר שחת וחרובין. אביסה ודריסה והלעטה). שכד, ז-ט (התירו ט. ליתן מזונות לעופות וחיות בית שמזונותן עליך, ולפני כלב אפי' של הפקר, אבל לא לפני חזיר, ולא לפני עופות, ולתולעת משי מותר). שכד, יא (מתי נוטלים מאכל ממין בהמה אחד ליתן לפני מין אחר). שכה, א (לנכרי חשוב כמזונותיו עליו מפני דרכי שלום). שלב, א (אין מילדין ולא מסעדין ושאר צרכי לידה, וביו"ט התירו). שלב, ב (אין מפרכסין ולא סכין לבהמה בגמר מכה). שלג, א-ד (לא יפנה אוצר, ולא יוריד חביות יין מהעגלה, אלא לאורחים או סעודת מצוה או לקבוע בהמ"ד, ה' קופות של ג' סאין לכל א'). שלו, יח (הנותן ענפים לכלי מים, לא יוסיף עליהם מים בשבת. ביו"ט). שלח, ח (לא ישלשל פירות דרך ארובה שבגג).

ד: תצז, ו (לא יתן לפניהם מזונות אא"כ מזונותן עליך). תצז, טז (יוני שובך ועליה שבאין לכלובן בערב אין מזונותן עליך). תצח, ד (מותר להוליך ביו"ט הסכין לבהמה, ואין חוששין שימלך ונמצא טרח שלא לצורך). תצח, כא (בהמות שנפלו לבור מעלה אותן אע"פ שאינו שוחטם. אותו ואת בנו שנפלו, מעלה הראשון לשחטו וחוזר ומערים ומעלה השני לשחטו). תצח קו"א ב ד"ה הנה (כנ"ל). תצח, ל (הי' לו עפר מוכן לכיסוי דם, מותר ליתנו למטה קודם שחיטה). תצח, לו (שחט חי' ועוף עם בהמה או כוי ביו"ט, ונתערבו הדמים בענין שחייב בכ. אם צריך להוסיף דקירות בעפר כדי לכסות הכל אסור לכסות כלום). תצט, א (אין מרגילין להפשיט מרגליה להוציא העור שלם). תקא, ד (בביקוע עצים הראוים להסקה). תקא קו"א א (כנ"ל). תקד, ג (מותר להוליך תבלין ומדוך ומדוכה ואין חוששים שימלך). תקז, א (מותר לאפות בפורני גדולה כשצריך להרבה פת, אבל לא בחדשה שמא תיפחת ויפסד. ובקטנה או בשלנו אין חוששים). תקז, ב (מותר להחם מים ביורה גדולה). תקי, טו (אם מותר למלוח הרבה צנון יחד ביו"ט, ב' דעות). תקי קו"א ג (הטעם שט. שא"צ דוחה מלאכת או"נ ביו"ט, בברירת פסולת מתוך אוכל). תקכא, א (שלשול פירות שעל הגג מפני הגשמים, התירו דרך ארובה אבל לא בסולם או דרך גג אחר או דרך מעקה). תקכא, ג (מותר לכסות פירות מפני הדלף, ואפי' לבנים מוקצים). תקכג, ג (אין מילדין בהמה ביו"ט, אבל מסעדין, ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד). תקכג, ד (בהמה טהורה שריחקה ולדה, מותר לזלף מי שלייתה וליתן אגרוף מלח ברחמה, אבל לא בבהמה טמאה).

ראה גם לקמן אצל עובדין דחול. עיי"ע חול המועד (טרחא יתירה).

כותב ומוחק

א: לב, כד (גרירת שעוה שנטף על הדיו).

ב: שב, ה (מקצת ציור אינו חשוב מלאכה). שמ, ד (היו במשכן בכתיבה ומחיקה על קרשים לסימן. אפי' לא מחק אותיות אלא שתיקן מקום לכתיבת ב' אותיות חייב. המסיר שעוה שנטף על אותיות, ב' דעות. מחק שלא ע"מ לכתוב אסור מד"ס. שבירת עוגה שעליה אותיות. אותיות שבראשי הדפים, ב' דעות). שמ, ה (נטל גגו של ח ונעשו ב' ז חייב, גגו של ד ונעשה ר' אסור). שמ, ו-ח (בדבר שאין מתקיים אסור מד"ס, ובאויר ועל השלחן מותר. הרושם תבנית לסימן אסור מד"ס, ובכתב שאינו מתקיים מותר. וי"א שבמתקיים חייב ובאינו מתקיים אסור מד"ס. תבנית איזה כתב או מספר חייב. אשורית בלי זיונין בשעטנ"ז ג"ץ פטור שלא נגמרה מלאכתן. כתב משיט"א, ב' דעות. חקיקה בכלל כ. הקורע עור כתבנית כתב חייב). שמ, ט (תוחב אותיות כסף בבגד). שמ, י (רושם כדרך הציירים, תולדת כ. ומ.).

ג: תנה, ח (שבירת מצה שעליה אותיות).

ד: תקיט, ו (סתירת חותם שיש אותיות או צורה אסורה גם ביו"ט).

לש

ב: שכא, טז (י"א שאינו חייב אלא בדברים שהם בני גיבול, ובאינו בר גיבול אסור מד"ס ומותר בשינוי, מעט מעט או גיבול רך בשינוי מעט. וי"א שגם באינו בר גיבול חייב בגיבול עב, ומותר רק אם נתן המשקה מבעו"י. ובגיבול רך אסור מד"ס ומותר בשינוי. אפר וחול הגס ומורסן וקמח קלי ושתיתא וחרדל אינן בני גיבול). שכד, ג (גיבול מורסן, י"א מד"ס ומותר בשינוי, וי"א מה"ת ומותר כשנתן המים מע"ש). שכו, ט (אף שיש להחמיר לגבל מורסן בשינוי, מותר ליקח מורסן בידים רטובות ולרחוץ בהן ידיו). שמ, טז (הנותן זרע פשתן או שומשומין במים).

ג: תעג, לד (כשחל ליל פסח בשבת ירכך החרוסת מע"ש או בשינוי, שיתן המשקה תחלה, ויגבל באצבע או בניענוע הכלי).

ד: תקז, כ (מותר לסתום פי התנור בטיט שהוא לצורך או"נ. אבל אסור לגבל ביו"ט, שאפשר לעשותו מעיו"ט). תקז, כא (לגבל אפר ביו"ט לסתום פי התנור, ב' דעות). תקיב, ז (גיבול מורסן לבהמתו ביו"ט, רק ע"י שינוי).

מבעיר ומכבה

ב: רנג, יא (קדרה בתוך הגחלים, יסירה בנחת שלא יובערו ולא יוכבו בכך). רנד, ב (צלי ע"ג גחלים לא יסיר בשבת שהבשר יכבה במוהל הנוטף ממנו). רנט, ז (פתיחת או סתימת תנור שיש בו גחלים לוחשות). רסד, ה (גרגיר מלח בנר בע"ש לצלל השמן). רסד, ו (המסתפק מנר דולק יש בו משום מכבה). רסה, א (המסתפק משמן שבכלי. החותך נר שעוה הדולק. חתיכת נר שעוה הדולק ביו"ט). רסה, ה (מותר לנער נר דולק). רסה, ו (נר של שמן תלוי אסור ליטול ממנו דבר היתר שמא יתנדנד). רסה, ח (אסור ליתן מים בכלי תחת הנר לקבל הניצוצות, אפי' מבעוד יום. גרם כיבוי מותר בשעת הדליקה. כלי מים בפני האש שיתבקע ע"י האש ויכבו. משקה על הטלית שלא ישרף). רסה, ט (מותר ליתן מים בעששית להגביה השמן או כדי שלא תתקלקל העששית. קודם השבת מותר ליתן נר בחול אבל לא מים לשפופרת שבה נר. מותר לתחוב נר בחול אבל לא במים). רסה קו"א ג (גרם כ. התירו בדליקה לצורך גדול. תחיבת נר בחול או במים ביו"ט). ערה, א (מחיטת ראש פתילה). רעז, א (לא לפתוח דלת או חלון נגד הנר שמא יכבה, ומותר לנעלה). רעז, ב (וכן בנר שאחורי הדלת, שמא ינקש בפתיחה או בנעילה ותיכבה הנר). רעז, ג (וכן בנר שמן קבוע בדלת וע"י פתיחה ונעילה כדרכו יתקרב או יתרחק השמן מהפתילה). רעז, ד (וכן בדלת נגד המדורה). רעז, ה (כשמנער הטבלה והנר נופל, בנר שמן הוי פ"ר, משא"כ בפתילה או בנר שעוה, או כשמטלטל הטבלה עם נר השמן שעליה). שלד, כב-ג (גרם כיבוי מותר בשעת הד. כלי מים בפני האש שיתבקע ע"י האש ויכבו. משקה על הטלית שלא ישרף). שלד, כד (וכן פושט ומתכסה בבגד וס"ת שאחז בהם האור, כדי שלא יתפשט יותר). שלד, כט (גחלת של מתכת אינה בוערת ולא שייך בה כיבוי מה"ת).

ד: תצה, ב (הוצאת האש או שמרבה האש). תצה קו"א ב (עיקר החיוב אינו משום כליון העצים אלא ריבוי האש. חימום ברזל באור). תקב, ב (אין עושין פחמין ביו"ט, שמכבה האש). תקב, ז (אגודת עצים או עצים דקים במדורה, לא יסלקו מהמדורה שקרוב ליכבות). תקי, ח (כיבוי גחלת של מתכת או אבן בשבת אסור מד"ס, וביו"ט התירו לצורך או"נ, אף כשאינו שוה לכל נפש). תקיד, א-ה (אסור לכבות דליקה ביו"ט כמו בשבת, אא"כ יש בה צורך אכילה שא"א לאכול בלי הכיבוי, ודינו כמכשירי אוכל, שאסור לכבות בשביל הנאת הגוף). תקיד, ו-ז (אסור ביו"ט לסלק השמן שבנר לאחוריו, להסתפק ממנו, להוציא הפתילה ממנו אף שמחזירה מיד, ואם מגביה מעט כדי להרבות אורו מותר). תקיד, ח (מותר לגרום כיבוי ע"י ריבוי הבערה, אבל לא יקצר הנר בסכין וכיו"ב). תקיד, ט (מותר לתחוב הנר בעפר תיחוח למונעו מלהשרף כשיגיע לשם. ושאר גרם כיבוי לא התירו אלא במקום הפסד). תקיד, י (להעמיד הנר במקום שהרוח שולטת, או לפתוח דלת או חלון כנגד הנר, דינו כמו שבת. אבל מותר לפתוח נגד המדורה, שאינו מכבה אלא מבעיר). תקיד, כ (כששורה הפתילה בשמן קודם הדלקה ביו"ט, לא ישרה בשמן נר הדולק, שהוא כמכבה). תקיד, כא (התירו גרם כיבוי לצורך מצוה, הבערת פולווער בשמח"ת). תקיד, כג (אסור להסיר פחם שבראש הנר הדולק, אבל מותר לנפץ או להטות באצבעו). תקיד קו"א ג (גרם כיבוי לא התירו אלא במקום הפסד או לצורך גדול או לצורך מצוה).

ראה גם לקמן אצל הטמנה. שהיה וחזרה. שמא יחתה. שמא יטה. שמא יכבה. שמא יסתפק.

מבשל

עיי"ע בישול.

מודד

ב: שו, יח (מעשה חול וזלזול שבת. מ. של מצוה מותרת. מ. שיעורי תורה). שו, יט (מ. כמתעסק מותרת). שח, פח (מ. ע"י מורה שעות כדי ללמוד, אינה מ. של מצוה). שכג, א (השואל יין מחברו לא ימדוד ולא יזכיר שם מדה שהוא מעשה חול וזלזול שבת). שכד, ב (לא ימדוד שעורים לתת לפני בהמתו).

ג: תנו, ט (לא ימדוד ביו"ט אפי' לצורך מצוה).

ד: תק, ה-ח (אסור לשקול ביו"ט, אפי' ביד מנה כנגד מנה, וטבח אומן אסור אפי' ביד כדי למכרה, וכן בכלי שיש בו שנתות). תק, ט (אסור להניח בכף מאזנים תלוי לשמרו). תק, י (מותר להזכיר שם משקל, תן לי ליטרא בשר). תקד, ט (מ. תבלין ביו"ט). תקו, א (לא ימדוד אפי' לעצמו ולמצוה, ולשיעור חלה יקח באומד). תקיז, ט (לא ימוד שעורים ליתן לפני בהמתו, אלא באומד).

ראה גם לקמן אצל מקח וממכר.

מוליד

ב: שח, פד (כשאוחז זרע תולעת משי תחת אציליו). שיח, כה-ח (אסור לרסק ברד שיזובו מימיו, אלא בענין שנמחה לתוך כוס יין. אסור לחמם פת כפולה שבה שומן קרוש שימוח, אלא בענין שנבלע בפת ואינו ניכר בפ"ע. אסור להחם קדרה שקרש שמנוניתה, אלא בענין שדבר מועט הוא הזב לחוץ. יש להסתפק בשומן שנקרש ע"ג צלי חם, אלא על קמחים וקטניות חמים שנכנס בתוכן. ויש מתירין באלו שאינו מרסק בידים). שכ, טז-כ (אסור לרסק שלג בידים. י"א הטעם שבורא מים ודומה למלאכה, וא"כ מותר להניחם בחמה שימוחו מאליהם. וי"א הטעם שדומה לסחיטת פירות, וא"כ מותר לרסק כשמתערב בדבר אחר או כשהולך לאיבוד, ולשפשף הידים במים עם שלג או מלח, ולרסק שלג לכוס יין, ולהטיל מים על שלג. ולד"ה מותר להניחם בכוס יין, ולשבור חתיכה מקרח, וכדי ליקח מים מתחתיו, ולהשליך מים למלח וליטול ידיו מהם, ולדרוס שלג ברגליו שאפשר שלא ימס. ויש מתירין בשלג מטעם שא"א ליזהר ולא גזרו). שכא, ז (לא ישים פלפלין בבגד לכתוש שמ. ריח בבגד). שכג, יב (אין חופפין כלים במלח, ומותר להדיחן במים עם מלח). שכו, י (רחיצת ידיו במלח או בורית שנימוח על ידו, תלוי בב' הדעות דלעיל שכ, טז-כ). שכח, כח (סיכת מכה בחלב).

ד: תקב, א (אין מוציאין אש ביו"ט). תקיא, ז (אסור להוליד ריח, אפי' ביו"ט, הן בפירות והן בבגדים והן במים לנט"י, ולהוסיף ריח מאותו בושם מותר). תקיא קו"א א (הוכחות דקיי"ל שגם באוכל שייך אולודי ריחא, אלא שכשאינו מתכוין מותר אף בפסיק רישיה).

מוציא ומכניס

עיי"ע הוצאה והכנסה.

מחמר

ב: רסו, ד (אע"פ שאינו שלו).

ראה גם לקמן אצל שביתת בהמתו.

מחתך

ב: שיד, ט (מ. קנה חלול למדת הנקב שבחבית). שיד, יב (סתם פסיקת תלוש מותרת. קורע עור שע"פ חבית יין). שיד, טז (כשמקפיד לחתכו במדה חייב. הי' במשכן. מבקע עצים במדה. אבל מותר לחתוך קשרי עופות צלוים בשפוד, וחוט תפירת עופות ממולאים). שמ, יז (במדה חייב).

ד: תקט, ט (מותר לחתוך קשרי עופות צלוים בשפוד).

מכבה

ראה לעיל אצל מבעיר ומכבה.

מכה בפטיש

ב: רנג, כו (לא להעמיד קדרה חדשה על האש בשבת). שב, ה (על הכלי שנגמר להשוות עקמימותו. היה במשכן. גמר תיקון כלי תולדה. מקצת צורה על כלי העומד לצייר. עשיית כלי שאין בו משום בונה). שב, ו (הלוקט מבגד מהנשאר מהאריגה, כשמקפיד חייב וכשאינו מקפיד אסור מד"ס). שב, ז (המוציא שלל החייטים יש להסתפק). שיד, א (מנקב חבית ומתכוין לפתח נאה). שיד, יז (למ"ד שאין בנין וסתירה בכלים אף בנין גמור, החזרת דלת וכלי פרקים הוא מטעם מ"ב). שיז, ו (פתיחת בית הצואר מתפירת או קשר האומן).

ראה גם לקמן אצל תיקון כלים.

מלאכה שאינה צריכה לגופה

ב: רסו קו"א ב ד"ה אבל בלא (חמירא מכרמלית). ערה קו"א ב (אפי' אם משאצ"ל היא מד"ס, חמורה משאר שבותים לענין גזירה לגזירה). רעח, א-ב (משאצ"ל הוא כשמכבה לצורך השמן או הנר או החולה או הלסטים. משצ"ל הוא כשמכבה לצורך גוף הדבר שהמלאכה נעשית בו שמהבהב הפתילה ע"י כיבוי זה. ולא סגי בכיבוי לחוס על הנר, כי מלאכת קלקול אינה חשובה אלא כשגוף הדבר מתתקן ע"י המלאכה. וי"א כיון שגוף הדבר שהכיבוי נעשה בו הוא הפחם שבראשו ולא הפתילה. ונפ"מ לענין סותר וקורע, אם צריך שיהי' אח"כ יותר טוב מהראשון). רעח, ג (ב' דעות אם משאצ"ל חייב מה"ת או מד"ס. יש דברים שהכל מודים שאינו אסור מה"ת ויש דברים שהכל מודים שחייב מה"ת). רעח, ד (אינו מתכוין ופסיק רישיה הוי משצ"ל, כשנוח לו במלאכה זו). רפ, ג (בפתיחת פתח בגוף האשה בבעילת בתולה). שא, י (זב היוצא בכיס שלא יטנף בגדיו). שב, יז (בשפשוף טיט יבש שא"צ לדבר המתפרר). שב, כא (בשריית בגד). שב קו"א א ד"ה והנה. שיא, ה (יש לה עיקר מה"ת ולא התירוה משום כבוד הבריות). שיד, ד (במוציא סכין תחובה בכותל). שטז, טז (בנטילת נשמה ובצידה, צריך לעורו או לדם או להנקם חייב, וכדי להנצל מהיזקו פטור. צד בסתם, ח' שרצים חייב ושאר שרצים פטור). שטז, יז (במקום היזק התירו צידה). שטז, יט (במקום צער לא התירו הריגתו). שטז, כב (אם היא מה"ת. אם מותר להרוג חיות הנושכות ואין ממיתות). שיט, כט (הרוקק ברוח והרוח מפזר). שכח, ג (המוציא שן). שכח, לב (המפיס מורסא להוציא ליחה, וממילא נעשה פתח להכניס אויר). שכח, לז (גזיזת צפרנים י"א דהוי משצ"ל). שכט, א (כיבוי דליקה). שלד, כה. שלד, כט (כנ"ל). שלז, א (כשעושה חריץ בגרירה). שלז, ה (כשמכריע החבית ונחפר בארץ). שמ, ב (בגוזז היינו שצריך לצמר ושער או שצריך לגוף העברה). שנב, ב (הטעם שאסרו משאצ"ל בכרמלית).

ד: תצח, כט (נוטל עפר מוכן ונעשה עי"ז גומא).

מלאכת מחשבת

ב: רנב, יז (כששכח שחפץ בידו והוציא אינו עובר איסור תורה). שנג, א (הזורק מרה