אמירה לנכרי

עיי"ע מלאכות שבת (משקין שזבו; פירות הנושרים; שביתת עבדו). פסיק רישיה.

ב: רמג, א (בין בחנם בין בשכר, אומר לו קודם השבת. שליחות לחומרא. שלא יבואו לעשות בעצמן). רמג, ג (גם כשהמלאכה היא קבלת שכר מנכרים, אסור). רמד, יב-טו (הקונה מכס ושוכר נכרי לגבותו). רמד, טז-יח (השוכר מהמלך עשיית מטבע ומשכירו לנכרי). רמד, כ-כא (השוכר עשיית מלח מהשר). רמד, כב (השוכר מהשר חפירת ברזל או היתוך זכוכית). רמז, יב (האיסור לשלוח ע"י נכרי הוא גם כשהולך לשם מעצמו). רנג, י (באינו מתכוין ופסיק רישיה מותר, ששולחו לעשות דבר מותר). רנג, כה (החזיר הנכרי התבשיל על האש לחממו והישראל שתק). רנג, כח (כשאומר לנכרי להניח התבשיל על תנור בית החורף ואח"כ מסיקו להחם הבית, אם אומרים שכוונתו גם על התבשיל ואסור). רנג, כט (כל דבר שאסור מטעם שמא יחתה או שנראה כמבשל בתחלה אסור לאמר לנכרי לעשותו, ואם עשה הנכרי אסורים עד מוצ"ש בכדי שיעשו). רנט, ח (סתימת דלת התנור אחר קבלת שבת). רסג קו"א ח ד"ה שלחבירו (אין צד היתר מתיר האמירה לעשות בש. אלא לעשות לאחר הש.). שם ד"ה והענין (ב' איסורים, הא' מטעם שליחות לחומרא, והב' מטעם ממצוא חפצך. הא' חמורה מהב'. קבלת שבת מועיל רק על הב' ולא על הא'). רסו, א (התירו לתת מעותיו לנכרי כשקידש עליו היום). שו, ד (אסור לקנות בשבת ע"י נ.). שז, לז (אסור לפנות מעגלות לאוצר ע"י נ.). שיא, ו (לא התירו הוצאת המת בשבת לרה"ר ע"י נ.). שיד, יז (סתירת כלים ע"י נ. מותרת). שטז, יג (לא יאמר להוציא דג מחבית מים). שיז, א (קשר שמתקיים יותר מיום ופחות מז' ימים). שכח, א (איסור רפואה בשבת ע"י נ.).

אמירה קודם השבת

ב: רמג, א (אסור אף שא"צ לדבר עד אחר השבת). שו, ה. שז, ו (כנ"ל).

ראה גם לקמן אצל קבלן.

אריסות

ב: רמג, ז (הנכרי עושה לטובת עצמו ומאליו נהנה הישראל ומותר). רמד קו"א א ד"ה ועוד י"ל והוא (בא. לא איכפת לי בריוח הישראל). רמד קו"א ט (כנ"ל). רמה, א-ג (ישראל ונכרי שלקחו שדה בא. בשותפות). רמה, ט-י (נתן לנכרי תנורו שיאפה למי שרוצה ויחלקו בשכר בהבלעה מותר, וכן במרחץ ורחיים וחנות). רמה, טז (כשונתן לנכרי סחורה להתעסק ולקבל חלק מהריוח).

בחול המועד

ב: רמג, א.

ג: תסח, ה.

ביום טוב

ב: רמג, א.

ג: תסח, ה.

ד: תצה, י (כמו בשבת). תקי, יב. תקיב, א (לא גזרו על אמירה לנכרי בכרמלית ביו"ט). תקיז, ז (לא יאמר לנכרי בעיו"ט לקנות לו למחר. קנה אסור בהנאה ביו"ט אם רגיל בכך).

ו: שאלה ושכירות כט.

במקום מצוה או חולי או הפסד

ב: רמד, יב (התירו אמ"ל בשבות במקום מצוה). רמד, יג (התירו במקום שאדם בהול על ממונו). רנב קו"א ו ד"ה ומיהו (גם כשהותר מטעם צעב"ח או מצוה, עדיין כל מה שאפשר לתקן מתקנין). רנג, כז (מותר לומר לנכרי להסיק תנור בית החורף). רנט בסופו ד"ה אבל תבשיל (לצורך ח. או קטן שאין לו מה יאכל מותר לבשל ע"י נ.). רעו, ו (קטנים דינם כח. שאין בו סכנה). רעו, ח (המתירים אמ"ל במלאכה גמורה לצורך מצוה, מוטב שיהיו שוגגים כו'). רעו, טו (בארצות הקרות בימים הקרים הכל כחולים). רעו, יז (המקילין גם באין הקור גדול, מוטב שיהיו שוגגים). שה, כו-ז (משום צעב"ח מותר לומר לנכרי להעלות בהמה שנפלה לאמת המים, ולהמרות האווזים). שה, כט (משום צעב"ח התירו לומר לנכרי לחלוב בהמתו, ובלבד שיעשה לצורך עצמו ולא בשליחות הישראל). שו, ה (אמ"ל שבות, ואסור אף במקום מצוה). שו, ז (ש. ע"י נכרי מותר במקום מצוה). שו, כב (אסור לומר לנכרי לילך חוץ לתחום שיבואו להספיד המת. הביא חלילין אסור להספיד בהם. עבור חולה שלא תיטרף דעתו מותר). שו, כד (משום ישוב א"י התירו לומר לנכרי להעלות בערכאות ולחתום). שז, יב (אמ"ל בשבות התירו משום מקצת חולי, מצוה, הפסד גדול, צורך גדול). שיא, ח (טלטול המת ע"י נ. לצורך הכהנים או לצורך חתונה). שיג, יז (הסרת החלונות ע"י נ. כשמצטערים, תלוי אם הסרת החלונות אסור מה"ת או מד"ס, דהוי שבות דשבות במקום מצטער). שיט, יח (במקום הפסד התירו אמ"ל בשבות). שכא, ו (במקום הפסד שאינו מרובה לא התירו). שכה, ד (התירו כשהנכרי אלם, או משום דרכי שלום, או לצורך נכרי). שכה, טז (אמ"ל בשבות בדבר הצריך לשבת צורך גמור, כמו שכר). שכח, א (במיחוש בעלמא אסור לעשות רפואה ע"י נ.). שכח, ג (חלה כל גופו מותרת אמ"ל במלאכה גמורה. אינו מצטער כ"כ מותר אמ"ל בשבות). שכח, יט (כנ"ל). שכח, כ (במקצת חולי התירו אמ"ל בשבות). שכח, כב (מותר לומר לנ. לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה יאכל). שכח, כג (לא התירו אמ"ל לצורך מוצ"ש). שכח, ל (רטיה על המכה ע"י נ. מותרת אם יש לו צער ומקצת חולי, אבל לא יאמר לנ. למרח שהיא מלאכה גמורה). שכח, לח (במיחוש בעלמא לא יעשה רפואה ע"י נ. משא"כ בנחלש כל גופו). שלא, ז (לצורך מילה אמ"ל בשבות מותר, ובמלאכה מה"ת, ב' דעות). שלב, ג (אחז דם לבהמה ושמא תמות, יאמר לנ. להקיז דם). שלד, ב (טלטול מוקצה ע"י נ. בהפסד גדול). שלד, יט (הוצאה לרה"ר ע"י נ. להצלת כתבי הקדש. אינו דומה שבות ע"י ישראל לשבות אמ"ל). שלד, כה (אסור לכבות, או להציל יותר משיעור, ע"י נ. אלא מפני הספרים). שלח, ג (ניגון בכלי שיר ע"י נ. בחופה. שלא במקום חופה. אסור לומר לו לתקן הכלי שיר). שמ, ב (נטילת הצפרנים בליל טבילה בשבת ע"י נכרית). שמג, ה (צרכי קטן דינם כחולה שהתירו אמ"ל, אפי' אם משקהו סתם יינם). שמז, ז (הבאת סכין למילה ע"י נ. מבית לבית דרך חצר שאינה מעורבת).

ג: תמד, י (בשבות התירו במקום מצוה). תמו, ו (לצורך מצות ביעור חמץ יכול לומר לנ. לעשות שבות). שם בהגהה (לצורך מילה יכול לומר לו לעשות מלאכה דאורייתא). תנט, כ (בשבות התירו במקום מצוה). תסו, ח (כנ"ל).

ד: תקז קו"א ד ד"ה כתב (אין היתר להסיק ע"י נ. אלא כשהקור גדול, ובמדינתינו אין הקור גדול כ"כ בימי פסח ושבועות). תקפו, כד (מותר לומר לנ. לעשות איסור מד"ס להביא שופר). תקצה, ב (כנ"ל, להביאו מחוץ לתחום). תרי, ו (אין לומר לנ. להדליק נר ביוה"כ).

עיי"ע מלאכות שבת (במקום מצוה; שבות; שבות דשבות).

בערב פסח

ג: תסח, ד-ה (התירו).

בשאר איסורים

ב: רמג, א. שמג, ה (בהאכלת איסור לקטן).

ה: רבית עב-ג (ברבית).

ו: שאלה ושכירות כט (באיסור חסימה).

דליקה

ב: רמד יא (רק בד. התירו שכיר שנה לכל המלאכות). רמד קו"א א ד"ה ומיהו (רק בד. התירו או ה"ה בכל המלאכות).

הביא מחוץ לתחום

ב: רסג קו"א ח ד"ה ולדינא (הביא מחוץ לתחום או דרך רה"ר). שו, כב (אסור לומר לנ. לילך חוץ לתחום שיבואו להספיד המת. הביא חלילין אסור להספידו בהם. עבור חולה שלא תיטרף דעתו מותר). שז, כו (ישראל ששיגר דורון לחברו ע"י נכרי קודם יו"ט והביאו ביו"ט אסור למי שהובא בשבילו, ובאגרת לא גזרו שמא יאמר לו להביא, שאין כאן הנאת הגוף ומותר כשעושה לעצמו לקבל שכרו). שכה, יא (באיסור תחומין לא אסרו אלא למי שהובא בשבילו). שכה, כא-ב (הביא ארון קבורה מחוץ לתחום).

ד: תצח, ו (נ. שהביא בהמות ביו"ט מחוץ לתחום במקולין לצורך נכרים מותר). תצח, ז (ס' הביא מחוץ לתחום לצורך ישראל ביו"ט שני מותר). תקז קו"א ד ד"ה מכל מקום (הנאה שמאליה מותרת). תקטו, יא-ג (אסור למי שהובא בשבילו, ולבני ביתו, ולמוצאי יו"ט בכדי שיעשו גזרה שמא יאמר לו, אבל לא למחרתו, אפי' הוא יו"ט ב' או ב' דר"ה או שבת). תקטו, יד (אפי' הביא מחוץ לג' פרסאות הקילו למי שלא הובא בשבילו). תקטו, טז (ספקו יש להקל ביו"ט שני, דהוי ס"ס). תקטו, יז (דר הנכרי בעיר מהסתם הביאו מהפירות שבעיר). תקטו, יט (הביא לעיר שחציה ישראל למכור, אסור לאנשי העיר ומותר לאנשי עיר אחרת שבאו לעיר אח"כ). תקטו, כב (ישראל ששיגר דורון לחברו ע"י נכרי שיביאו מחוץ לתחום ביו"ט אסור למי שהובא בשבילו, ואם שלחו קודם יו"ט והביאו ביו"ט מותר). תקטו קו"א ג (ספקו, ב' דעות וקיי"ל שאסור. ביו"ט שני קיי"ל שמותר). תקיח, כא (אסורים למי שהובאו בשבילו, ואינן מוקצה מחמת איסור). תקפו, כו (אסורים באכילה והנאה למי שהובא בשבילו, ותקיעת שופר אינה חשובה הנאה ומותרת).

עיי"ע עירובי תחומין (הובא מחוץ לתחום).

הנאת הגוף

ראה לקמן אצל עושה מעצמו. ריוח והנאה.

כל המכבה אינו מפסיד

ב: שז, לג (אם התירו זאת רק בדליקה או בכל הפסד). שלד, כז (בדליקה התירו).

כשיש צד היתר לישראל לעשותו

ב: רעו, ט-י (מטעם זה מותר לומר לטלטל מוקצה, כשאינו לצורך המוקצה עצמו, שהישראל יכול לטלטלו בעצמו מהצד). רעו קו"א ג (ההוכחה, שלדעת המתירים, היינו דוקא כשאינו לצורך המוקצה). שם ד"ה והנה (חילוק בין זה להיתר ר"ת, שיכול להביאו בלא נר, או דאי בעי אזיל להתם ושתי). רעט, ה (כשהתנה לטלטלו כשיכבה הנר, שיש מתירין, מותר לטלטלו ע"י נכרי אפי' להצניעו). שז, ו (דבר שאינו אלא חומרא לישראל, מותר). שז, טז (מותר רק כשיש לישראל צד היתר לעשות אותו הדבר, משא"כ כשיכול לילך בעצמו לנהר ואומר לנכרי להביא לו המים). שח, לב (לטלטל מוקצה כשאינו לצורך המוקצה).

ד: תקז קו"א ב (כשנ. מטלטל מוקצה לצורך ישראל אין לאסור). תרי, ו (אסור לומר לנ. לקבל שעוה הנוטף מהנרות, שהוא מוקצה ואין היתר לישראל).

מחזי כשליח

ב: רמג יד (לא ישכיר בע"ש כלים שעושים בהם מלאכה). רמד קו"א א ד"ה ומיהו (בהשכרת כלים בע"ש ב' דעות. בקבלנות כשיש לו ריוח ממה שנעשה בשבת, אפשר דכו"ע מודו שאסור). רמה, יב (נתן תנורו לנכרי שיאפה למי שרוצה, ויטול הנכרי שכר כמה ימים והישראל כמה ימים, נראה שהנכרי מסיק התנור בימים של ישראל תמורת מה שמסיק התנור בימים של עצמו בשליחותו, אא"כ הקנה לו הישראל חלק בגוף התנור). רמה קו"א ד ד"ה עיין (צריך שיהי' קנוי לנכרי אפי' אם לא יסיק בשבת). שם ד"ה ועוד (כשאינו מקנה בתחלה אפשר שאסור אפילו נתן לו קודם ע"ש, ודוקא שיש לישראל הנאה ממלאכתו). שם ד"ה ומיהו (ואפשר לדידן סגי כשמקנה אח"כ). רמו, ב-ג (י"א שלא ישכיר בע"ש כלים שעושים בהם מלאכה, ולהשאיל מותר). רמו קו"א ה בסופו (כשמשכיר בע"ש אסור). רמז, ג-ו (השולח אגרת בקבלנות ולא קצץ והוא כת"י ישראל ואינו יכול להגיע לעיר קודם השבת, או שאין בו בי דואר. וי"א דהיינו דוקא בשולח בע"ש). רמז, ז (שכרו בדבר קצוב לכל יום שמוליך האגרת ומוסר לו האגרת בע"ש נראה כמצוה לילך בשבת). רמז קו"א א (לכל הדעות טעם האיסור בלא קצץ הוא מטעם מחזי כשליח). רנב, ו (קבלן שלא קצץ, אם אינו יכול לגמרה קודם השבת אסור, וי"א דוקא כשנתן לו בע"ש). רנב קו"א ו ד"ה ומיהו (טעם האיסור כשיש ריוח לישראל מהמלאכה, דמחזי כשליח). מהדו"ב תתסא ד"ה ושאני (בשכיר יום, כיון שיום השבת משתלם בפ"ע). תתעא ד"ה אי (הוכחות שהאיסור בבית ישראל הוא מטעם מה"ע ולא מטעם מחזי כשלוחו, כמו במשכיר כליו לנכרי בע"ש, קבולת ולא קצץ מע"ש).

מלאכת הנכרי

א: רמה, א (מותר לומר לנכרי עשה מלאכה לצורכך). רמה קו"א ד ד"ה ועוד (כשהחפצים של נכרי מותר לומר לו אף שיש לישראל הנאה. כשהישראל נותן לו החפצים ואין לו הנאה, ב' דעות). רעו, ו (כשהדליק לעצמו, או לצורך חולה וקטנים, מותר לישראל להשתמש לאורו). רעו, יא-ב (כשאומר לנכרי לילך עמו ומדליק הנר לצורך עצמו, כיון שגוף הישראל נהנה חשיב לצורך ישראל, משא"כ כשהשפחה מדליקה נר להדיח כלים). רעו קו"א ד (כשמתכוין לצורך עצמו ולצורך הישראל אסור. כשהשפחה מדליקה להדחה וגם הוא נהנה מהנר צ"ע). שה קו"א ב ד"ה ומשום (כשעושה לעצמו לא אסרו שמא יעשה הישראל, אלא במשקין שזבו שלא לחלוק בין זבו בעצמן לע"י נ.). שז, י (כשאומר הילך מעות בהלואה וקנה בשבת לעצמך, ואחזור ואקחנו ממך אחר השבת). שז, לה (מותר לומר לו לעשות מלאכת עצמו, וא"צ למחות כשעושה בכלים של ישראל, אבל אסור לתת לו כלים שיעשה בהם מלאכה לעצמו או בשר שיבשלם לצרכו). שז, לו (וכן כשמביא מוקצה להפקידו בבית הישראל). שז, לז (וכן כשמביא תבואה להחזירם, שאינן של הישראל עד שיחשוב עמו אחר השבת). שז, לח (וכן מותר לראות חליבת וגיבון של הנכרי, שיהי' מותר לישראל לקנותן ולאכלן). שכה, ו (פת פלטר נכרי בעיר שרובה נכרים).

ג: תנ, כ (לא יאמר לו הילך דינר וקנה לך חמץ ואכול, אלא קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול).

ו: שאלה ושכירות כט (אסור לומר לנ. חסום פרתי ודוש בה דישה שלך, הילך בשר ובשלהו היום לעצמך. אבל בפרה ובשר של נכרי מותר).

מעשה שבת ויו"ט

ב: רנב, יא (נכרי שעשה כלי בשבת בקבלנות י"א שאסור עד מוצ"ש בכדי שיעשו).

ד: תקטו, א (נכרי הביא דורון לישראל פירות שיש במינו במחובר, או בע"ח שיש במינו מחוסר צידה, אסור עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו, י"א טעם האיסור כדי לא ליהנות ממעשה יו"ט, ואסור אפילו למי שלא הובא בשבילו. ביו"ט שני מותר. בשבת שאחר יו"ט או יו"ט שאחר שבת אסור.). שם בהגהה (הטעם שחששו לטעם זה, אף שעיקר הטעם הוא שמא יאמר לנכרי לעשות). תקטו, יב (כשהביא הנ. מחוץ לתחום לא אסור מטעם מעשה יו"ט, כ"א מטעם שמא יאמר לו).

עיי"ע מלאכות שבת (מעשה שבת). וראה גם לקמן אצל קנס. שמא יאמר לו.

מראית העין, בקבלן או אריס

ב: רמג, ו (המשכיר מרחץ לנכרי יחשדוהו שהוא שכיר יום). רמג, ז-ח (המשכיר שדה או נותן לו באריסות לא יחשדוהו. אבל אם שוכרו לשנה ואינו לוקח חלק בפירות יחשדוהו שהוא שכיר יום. חוץ לתחום אין לאסור). רמג, ט (רחיים דינו כשדה ותנור כמרחץ. והכל תלוי במנהג המדינה). רמג, י (השכירו או נתנו באריסות כמה שנים ונתפרסם אין בו מ"ע). רמג, יג (אין קונסים על מ"ע). רמג, טו (אין חוששים למ"ע כשעדיין לא נק' עליו שם הישראל). רמג, טז (המשכיר מרחץ שעומד בחצר נפרדת לרחוץ בו שכני המרחץ, אין חוששים למ"ע). רמג קו"א ב (אם קונסים על מ"ע, ב' דעות). רמד, ב-ג (קבלנות במחובר בתחום העיר אסור, אף שרק מקצת ישראל יודעים שהיא של ישראל). רמד, ד (גם במלאכה מפורסמת כספינה שנק' עליה שם הישראל). רמד, ה (תלוש שנתפרסם שהוא בשביל ישראל מותר, וטוב להחמיר). רמד, ו (גם בתלוש שלצורך מחובר צריך למחות בו). רמד, ח (במקום שנהגו לשכור בקבלנות לפנות הזבל אין מ"ע. קבלן הבונה בהכ"נ יש להתיר בשעה"ד, משא"כ כשהאומנים שתחתיו הם שכירי יום). רמד, יד (לא גזרו במקום הפסד גדול). רמד, טז (בקבלנות אין חוששין להשמעת קול). רמד, יז (כשאין הפסד גדול, לא ישב אצל הנכרי בעת קבלת המכס או עשיית המטבע). רמד, יט (בקבלנות אין חוששין להשמעת קול). רמד, כ (כשאינו נקרא ע"ש הישראל אין חוששין למ"ע, אבל לא יוציא העצים מרשות הישראל בשבת). רמד, כא (במקום הפסד מרובה התירו מ"ע, אבל לא במקום מניעת הריוח). רמד קו"א ב (כשמקצת ישראל יודעים שהמלאכה של ישראל, במחובר – אסור, בתלוש שנתפרסם שהוא בשביל ישראל – מותר, במלאכה מפורסמת כספינה תלוי בין הו"א למסקנת המ"א). רמד קו"א ג (אם חלוקים הניכרים שהן של ישראל חשיב שם ישראל נק' עליו ואסור). רמד קו"א ד (איסור תלוש לצורך מחובר, כי אח"כ כשישקעם במחובר יתפרסם למפרע). רמד קו"א ז (לא גזרו במקום הפסד גדול). רמד קו"א י (כשמוסר להם העצים בשבת אסור מדינא, ואם מסר מע"ש והוציאו מרשותו בשבת אסור משום מ"ע). רמה, ט (כשנותן לנכרי התנור שיאפה בו לכל מי שירצה ויחלקו בשכר). רמה, יג-ד (כל מקום שהתירו בשותפות אין חוששין למ"ע). רמה, טז (כשנותן לנכרי סחורה או מעות להתעסק בהן אין בו משום מ"ע). רמו קו"א ז (מתי יש מ"ע בשותפות). רנב, ה (כשהקבלן עושה ברשות ישראל יחשדוהו שנתן לו בשבת או שהוא שכיר יום). רנב, ח-ט (כשעושה בפרהסיא מלאכה שמפורסם שהיא של ישראל. כיבוס בגדי ישראל). רנב, יג (אין מביאים כלים מבית האומן). רנב, טו (כשטוחן בקבלנות לא יעמוד אצלו לשמרו, אא"כ יש חשש הפ"מ, או בשמירת קמח למצות). רנב קו"א ה ד"ה ושמא (הוכחות שקבלנות בבית ישראל אסורה מטעם מה"ע). שם ד"ה ועיין (כשמדליק בבית ישראל להנאת עצמו א"צ למחות, וכשעושה מלאכה לצורך עצמו לדעת הט"ז צריך למחות). שם ד"ה והאמת (כשעושה מעצמו בבית ישראל אין מה"ע. אומן המביא לבית ישראל מעצמו אין מה"ע. בחפצים של נכרי אין מה"ע. אין חוששים רק על מה שאמת כן). שם ד"ה ובא (דעת רבנו שמחה שקבלנות בבית ישראל אסורה לא מטעם מה"ע, אלא כיון שיכול למחות). שם ד"ה והנה (כנ"ל ד"ה ועיין). רנב קו"א י (אין מביאין כלים מבית האומן מטעם מה"ע). רנב קו"א יג (בהפ"מ אין חוששין למה"ע, ובמקום מחלוקת יש להקל אף בהפסד סתם). רעו, ג-ד (קבלן בבית הישראל בחפצי ישראל יש מה"ע). שה, לד (השפחות שעושות הגבינות בבית ישראל). מהדו"ב תתנט (בבית ישראל אסור אפי' בלא הנאת הגוף. בשכיר שנה אין טעם לאסור). תתעא (בשכיר שנה ובעושה מעצמו אין טעם לאסור בבית ישראל, רק בקבלן או כשנהנה). שם ד"ה אי (הוכחות שהאיסור בבית ישראל הוא מטעם מה"ע ולא מטעם מחזי כשלוחו). תתעב (כיבוס חלוקים ע"י נכרי בפרהסיא אסור מטעם מה"ע. איסור קבלנות במחובר).

מראית העין, בנותן לנכרי ע"מ להוציא

ב: רמו, ד (אסור להשאיל לנכרי בשבת כשמוציאו לרה"ר או כרמלית, שיחשדוהו ששולחו לצרכו). רמו, ה (במקום מעורב כשמוכר לנכרי קודם הש. ומוציא מביתו בש. יחשדוהו שמכר בש.). רמו, ו (להחזיר חפצי נכרי המופקדים מותר בכל אופן). רמו קו"א א (ישראל הדר במקום מעורב ומשאיל לנכרי הדר במקום שאינו מעורב). רמו קו"א ב בסופו. רנב, ג (כשמוכר לנכרי אסור להטעינו המקח אפי' בעיר מעורבת ואפי' יחד לו חדר, אא"כ הנכרי אלים). רנב קו"א ב (כשמוכר לנכרי אסור להטעינו המקח אפי' לצורך גדול, ובהפ"מ מותר לדידן דליכא רה"ר והוי שבות דשבות בהפ"מ). רנב קו"א ג (גם כשיחשדוהו שמוכרו י"ל דהוי שבות דשבות שמותר בהפ"מ. לא גזרו על מה"ע במקום דרכי שלום). שז, יא (כשמוסר לו בקבלנות קודם השבת ולוקח מביתו בשבת). שכה, ב-ג (כשנותן לו מזונות בחצירו וניכר שהוא ע"מ להוציאן אסור בחפצי ישראל ומותר בחפצי נכרי, ואם הנכרי פשט ידו לפנים אסור בחפצי נכרי). שכה, ד (בהחזרת משכון אסור אפילו פדאו הנכרי ויחד לו הישראל חדר מבעוד יום, אא"כ הנכרי אלם או משום דרכי שלום או לצורך מצוה, שאז התירו בשבות דשבות). שכה, ה (החלפת והחזרת משכון של מלבוש מותר). שמז, ג (פשט הנכרי ידו לפנים אסור אפי' בכרמלית).

ג: תמד, ט-י (כשחל ע"פ בשבת ונותן החמץ לנכרי, מזון סעודה א' ואינו אומר בפירוש שיוציאנו מותר אפי' לרה"ר, ולכרמלית מותר בכל אופן). תמד קו"א א-ב (הוכחות להנ"ל).

עיי"ע מראית העין. מלאכות שבת (מראית העין).

עושה על המקח

ב: רנב, יב (לצורך רוב ישראל שבעיר אסור). רנב קו"א ז ד"ה וחילוק (הטעם דגרע מהעושה בקבלנות). שכה, י (דורון לישראל או למכור בעיר שרובה ישראל אסור).

ד: תקטו, יח-כ (תלוי אם רוב ישראל בעיר או נכרים).

עושה מעצמו, איסור ההנאה

ב: רמג, ב (כשעשה בשביל ישראל). רמד קו"א א ד"ה ובכך. רנב, י (כשקבלן מבעיר כדי שגוף הישראל יהנה). רנב, יא (כשקבלן עושה כלי, ב' דעות). רסג קו"א ח ד"ה ולדינא (הביא מחוץ לתחום או דרך רה"ר). רעו, א (כשקבלן מדליק נר כדי שגוף הישראל יהנה). רעו, ב (לא הטריחוהו לצאת מהבית או מהמלון). רעו, ה (כשמיחה ולא השגיח מותר להשתמש לאורו). רעו, ו (כשהדליק לעצמו, או לצורך חולה וקטנים, מותר לישראל להשתמש לאורו). רעו, ז (רוב המסיבה ישראל או מחצה על מחצה אסור. ספקו לחומרא). רעו, יא (כנ"ל רעו, ו). שז, כו (כשמביא הפירות כדי שיאכלנו הישראל בשבת חשיב הה"ג ואסור אפי' כשישראל שולח לו ע"י נכרי בקבלנות, משא"כ כשמביא אגרת שיקרא הישראל). שכה, ו (נתן מעות לפלטר נכרי שיתן לו פת בש.). שכה, ט-יא (ליקט או צד או אפה ובישל לישראל, שמביא לו דורון או למכור, במלאכה מה"ת נאסר אף לאחרים, ובמלאכה מד"ס ואיסור תחומין מותר לאחרים). שכה, טז (מילא נכרי מים מרה"י לרה"ר לבהמת ישראל נאסר לאחרים, ובכרמלית מותר לאחרים). שכה, יט (כשמעשיו מוכיחים שהוא לצורך ישראל). שכה, כ (כשליקט עשבים והאכיל גם לבהמת ישראל, כיון שאין גופו ממש נהנה לא גזרו). שכה, כא-ב (עשה ארון או קבר בשביל ישראל, או הביאו דרך רה"ר, אסור אף לאחרים. הביאו מחוץ לתחום, או בספק, אסור רק למי שהובא בשבילו. עשה בפרהסיא אסור לאותו ישראל עולמית. נעשה בשביל ישראל חי בפרהסיא, ב' דעות. קבלנות בפרהסיא מותר מעיקר הדין). שכו, יג (חימם המרחץ, אם רובה ישראל או מחצה על מחצה צריך להמתין בכדי שיעשו). מהדו"ב תתנח ד"ה ומכל (בהה"ג אסור אפילו בבית נכרי). תתסב ד"ה אבל (הה"ג מותרת רחוק מהאש והנר, או כשכבר הי' נר ואש בבית). תתסז (אם מאכיל לבהמת ישראל חשיב הה"ג). תתע (יש להחמיר בזה דחשיב הה"ג). תתעג (כשעושה הגבינה כדי שהישראל יאכלו בשבת חשיב הה"ג ואסור אף בעושה מעצמו).

ד: תקפו, כד (אסור רק בהנאת הגוף ולא במצוה. העושה שופר מותר לתקוע בו).

ראה גם לעיל אצל מעשה שבת. לקמן אצל על דעת הרוב. קנס. שמא יאמר. עיי"ע איסורי הנאה. שבת (בכדי שיעשו).

עושה מעצמו, חובת המחאה

ב: רמג, ב (כשיגיע ריוח ממנה לישראל). רמו קו"א ב (לא פירש לו שיוציא בהמתן חוץ לתחום מותר. מסירה ביד הנכרי בסתם, ב' דיעות). רמז, ט (עושה בחנם בטובת הנאה ה"ז כאילו קצץ שכרו). רנב, י (ע"מ בשל ישראל בפניו צריך למחות). רנב קו"א ה ד"ה והאמת (דעת מהר"ם שבע"מ מותר אף בבית ישראל ובפניו). שם ד"ה ובא (דעת רבנו שמחה שבכל אופן צריך למחות בו כשיכול למחות). שם ד"ה והנה (הכרעת המ"א שבפניו צריך למחות רק כשעושה בשל ישראל בשביל ישראל). רסו, יח (אין צריך למחות בו). רסו, כ. רסו קו"א ח (כנ"ל). רעו, טז (כששכרו שיסיק כל יום והסיק גם בשבת חשיב כע"מ). שה, ל (כשנכרי חולב בהמתו בשבת א"צ למחות). שה קו"א א (הטעמים שכשנכרי חולב בהמתו בשבת א"צ למחות. יש מתירים לגמרי בע"מ, ויש שלא הצריכו למחות אלא במדורה שמבעיר כדי שגוף הישראל יהנה). שז, ז (מסיר מעצמו הפחם מהנר צריך למחות. כשפותח האגרת כדי להשלים פעולתו א"צ למחות). שז, ח (מותר רק כשאין המלאכה בחפצי ישראל ואינו שכירו). שז, לז (כנ"ל). שכה, כ (כשליקט עשבים והאכיל גם לבהמת ישראל א"צ למחות, ובעשבים של ישראל, או ברגיל בכך, צריך למחות). שלד, כו (כשמכבה דליקה א"צ למחות). שלד, כז (בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד). מהדו"ב תתנח ד"ה עיין (ב' דעות אם צריך למחות או שעושה אדעתא דנפשיה). תתסו ד"ה וספר (שיטת סה"ת שע"מ א"צ למחות, ורק במאכיל לבהמת ישראל צריך למחות דה"ל כגופו נהנה, אא"כ לוקט עשבים לבהמתו ומאכיל מוקצה לבהמת ישראל). תתסז ד"ה והכי (שיטת מהר"ם שע"מ א"צ למחות, ושגם שכיר שנה א"צ למחות מטעם ע"מ). תתסח (מותר לומר לו אח"כ למה לא עשית בשבת). תתסט ד"ה והנה (שיטת רבנו שמחה שגם עושה מעצמו צריך למחות, ולמהר"ם א"צ למחות אלא בקבלנות שהיתה שליחות לנכרי לעשות מלאכה זו). תתע (אפשר דגם שיטת סה"ת שצריך למחות, אבל נקטינן להלכה כמהר"ם ותוס' שע"מ א"צ למחות, ורק במאכיל לבהמתו יש להחמיר כסה"ת דה"ל כגופו נהנה). תתעג ד"ה עי' (י"ל שהמ"א אוסר בע"מ רק כשנהנה).

על דעת הרוב הוא עושה

ב: רנב, יב (בעושה על המקח בעיר שרובה נכרים). רעו, ז (במסיבת ישראלים ונכרים. מחצה על מחצה אסור. ספק הולכים לחומרא). שכה, ו (פלטר האופה בשבת בעיר שרובה נכרים). שכו, יג (מרחץ שהוחם ע"י נכרי, רובה ישראל או מחצה צריך להמתין במוצ"ש עד כדי שיוחם).

ד: תקטו, יח-כ (הביא לעיר למכור, רוב נכרים בעיר מותר ליקח ממנו, אם אין חשש שע"י שיקנו ממנו ירבה להביא בשביל ישראל, וכן יש להחמיר בדגים שישראל קונים לכבוד יו"ט. עיר שחציה ישראל אסור, שלצורך שניהם מביא. דר בכפר והביא לעיר של ישראל מותר, שלצורך רוב העולם נכרים עשה). תקטו קו"א ו (מחצה על מחצה אינו ספק, אלא לצורך שניהם עושה ואסור).

קבלנות

ב: רמג קו"א א (כשצוהו לעשות בשבת אסור). רמד, א (מותר אפי' יודע שיעשה בשבת, כי המלאכה שלו להשלימה וליטול שכרו. אבל לא בבית ישראל, ולא יתן ע"מ לעשות בשבת, ויקצוץ דמים קודם השבת). רמד, יב (קבלת מכס לא חשיב ק. אלא כשלוקח חלק מהריוח). רמד קו"א א ד"ה ועוד י"ל והוא (כששכרו להדליק לו נר בעת שיצטרך). רמה, יד (בשותף שמוסר לנכרי את יום השבת בקבלנות). רמה, טז (כשנותן לנכרי סחורה להתעסק וקוצץ לו שכר טרחה). רמז, א (כשאומר לו לעשות גם בשבת אסור). רמז, א-ה (השולח אגרת, קצץ שכרו מותר אפי' סמוך לחשיכה, לא קצץ מותר דוקא כשיש בי דואר ויכול להגיע לשם קודם השבת, וי"א שבכל אופן מותר לפני ע"ש). רמז, ו (חילוק בין כת"י ישראל לכת"י נכרי). רמז, ז (שכרו בדבר קצוב לכל יום שמוליך האגרת חשוב ק. ומ"מ בע"ש אסור). רמח, ו (כשגוף הישראל נהנה אסור אף בק.). רנב, ד (מותר ליתן בק. ובלבד שלא יאמר לו לעשות בש. או ראה שתיגמר המלאכה ביום א' וכיו"ב). רנב, ז-ח (ק. שלא קצץ ורואהו עושה מלאכה בחפצי ישראל צריך למחות). רנב, יא (אם מותר ליהנות מהמלאכה בשבת ובכדי שיעשו). רנב קו"א ז ד"ה ומכל (חילוק בין רואהו לבין יודע). רנב קו"א ח (בחפצים של נכרי אין צריך למחות אפילו לא קצץ). רעו, א (כשקצץ לו שכר בעד כל יום שידליק או יבעיר לו, או שכר בעד כל הדלקה והבערה, ולא ציוה להדליק בשבת). רעו, ג (רואהו עושה מלאכה בחפצי ישראל צריך למחות). רעו, ה (בחפצי נכרי א"צ ומותר למחות). רעו, יא (כנ"ל רעו, ג). שכה, כא (נעשתה המלאכה בפרהסיא, מעיקר הדין מותר ליהנות ממנו, ונכון להחמיר לא ליהנות עולמית). מהדו"ב תתסה ד"ה וגם (אף שיכול לחזור בו וידו על התחתונה כדידיה דמי. במכס כשנותן לו עשרה דינרין מכל מאה). תתסו ד"ה וגם (שכיר המיוחד להולכת אגרות ומשתלם לפי משך הזמן דינו כק. דכדידיה דמי לזמן ההולכה). תתסט ד"ה והנה (ברואהו צריך למחות, כיון שהיתה שליחות ואמירה לנכרי לעשות מלאכה זו, ובעושה מעצמו ב' דעות).

ד: תקטו, כא (קצץ דמים שיביא דגים או יעשה מנעלים או יביא מחוץ לתחום, והביא בשבת או יו"ט, אם אסרו גם במוצ"ש ויו"ט בכדי שיעשו, ובמנעלים ובחוץ לתחום אם מותר גם בו ביום, ב' דעות).

ראה גם לקמן אצל קצץ שכרו. שכיר שנה.

קנס

ב: רמג, ה (עבר והרויח ממלאכת הנכרי בשבת ק. שלא יהנה). רמג, יג (אין ק. על מ"ע). רמג קו"א ב (אם יש ק. על מ"ע, ב' דעות. כשמרויח ממלאכת הנכרי בשבת אסור מדינא ויש ק.). רמד, ז (קבלנות במחובר אין ק. בדיעבד, וכן בתלוש לצורך מחובר בדיעבד ישקיעם בבנין, ושכיר יום במחובר ק. שלא יכנס בו לעולם. ואם עשה מעצמו ונתכוין לטובת עצמו אין ק.). רמד קו"א ד (בדיעבד סמכינן על ר"ת שמתיר קבלנות במחובר). שז, יא (כשמוסר לו בקבלנות קודם השבת ולוקח מביתו בשבת, במזיד ק. ולא בשוגג). שז, לד (אמר לנכרי לעשות מלאכה, לאחר בכדי שיעשו מותר. מלבד בדבר של פרהסיא). שכה, כא (נתחלל השבת ע"י נכרי בפרהסיא, ב' דעות אם נאסר עולמית. ובקבלן מותר מעיקר הדין).

ראה לעיל אצל עושה מעצמו, איסור ההנאה.

קצץ שכרו

ב: רמז, א-ה (השולח אגרת, ק"ש מותר אפי' סמוך לחשיכה, לא ק"ש מותר דוקא כשיש בי דואר ויכול להגיע לשם קודם השבת, וי"א שבכל אופן מותר לפני ע"ש). רמז, ח (אמר לו שיתן שכרו ולא פירש כמה ה"ז כאילו ק"ש). רמז, ט (עושה בחנם מעצמו ה"ז כאילו ק"ש בטובת הנאה). רנב, ו (קבלן שלא ק"ש, אם אינו יכול לגמרה קודם השבת אסור, וי"א דוקא כשנתן לו בע"ש. עושה בטובת הנאה כאילו ק"ש). רנב, ז-ח (קבלן שלא ק"ש ורואהו עושה מלאכה בחפצי ישראל צריך למחות. עושה בטובת הנאה לענין זה הוי כאילו לא ק"ש). מהדו"ב תתנט (ק"ש נאמר באגרת, לסה"ת כיון שניכר שהוא כתב ישראל, ולדידן אף בשאר קבלנות). תתס ד"ה והשתא (לכן מקילין יותר בשאר קבלנות לסמוך בזה על סה"ת). תתסח (דעת מהר"ם כתוס' שגם בשאר מלאכות צריך ק"ש).

ריוח והנאה

ב: רמג, ג (כשמרויח ממה שהמלאכה היא בשבת, צריך למחות בנכרי גם בקבלנות). רמג, ה (עבר והרויח קנסוהו שלא יהנה). רמד, ט (אסור רק ריוח נכסים, או שתתבטל המלאכה לגמרי מחר). רמד, יא (שכיר שנה לכל המלאכות והישראל מרויח ממלאכת שבת, ב' דעות). רמד, כ (כשהנכרי מקבל חלק מהרוחים אין לחשוש ממה שמגיע מזה רוחים גם לישראל). רמד קו"א א ד"ה ובכך (רק ריוח נכסים, או שלא תוכל המלאכה להעשות כלל למחר). שם ד"ה ומיהו (והיינו דוקא כשאין לנכרי ריוח ממה שהמלאכה היא בשבת). שם ד"ה ועוד י"ל והוא (באריסות ובעושי מלח וברזל לא איכפת לי בריוח הישראל, כי גם לנכרי יש ריוח. וכן כשיש לנכרי הנאה מהקדמת השלמת מלאכתו בשבת וגם הישראל נהנה מכך). שם ד"ה ועוד י"ל בענין (חילוק בין מניעת הריוח לישראל לבין הפסד). רמד קו"א ט (כשהנכרי מקבל חלק מהרוחים אין לחשוש ממה שמגיע מזה רוחים גם לישראל, אלא שלחוש לדברי הפנים מאירות יאמר להם שאינם מוכרחים לעשות בשבת). רנב, ה (בקבלנות שאם יעשנה אחר הש. לא יוכל ליהנות ממנה, ב' דעות. חילוק בין אם יצטרך לשלם לו כשעשה אחר הש. או לא). רנב קו"א ו ד"ה אלא (חילוק בין רכושו מתרבה לבין ריוח ממלאכה זו גופה). שם ד"ה ומיהו (חילוק בין שכיר שנה לבין קבלן שאין המלאכה יכולה ליגמר אא"כ תיעשה בש.). רנב קו"א ז ד"ה ומיהו (כשיש ריוח צריך למחות בו אף שאינו רואהו). שם ד"ה ואפילו (חילוק בין ריוח לבין השולח אגרת). שז, ט (כשיום השוק בשבת לא יתן לו מעות לקנות או למכור חפץ, אא"כ נותן לו קודם ע"ש, או שאפשר לקנות גם בשאר ימים ולא אמר לו שהולך במוצ"ש מיד). מהדו"ב תתסא (בשכיר שנה לא איכפת לן בריוח הישראל).

ראה גם לעיל אצל הנאת הגוף.

רמז

ב: שז, ג (מותר לומר לשופט מדוע לא עכבת הנכרי בשבת שעברה, אף שמבין לעשות כן בפעם הבאה). שז, ז (ר. אסור. כשאומר לו שאינו יכול לפתוח האגרת ולקוראה לא חשיב ר.). שז, ח (כשאומר לו בחול מדוע לא עשית בשבת לא חשיב ר.). שז, לג (מים שוטפים נכסיו קורא נכרי לשם שבודאי יתקן בעצמו, בלי ר.).

שותפות

ב: רמה, א (קיבלו שדה בש. לא יאמר לנכרי עבוד אתה בשבת ואני אעבוד כנגד זה יום אחר בחול, שה"ז כעושה בשליחותו). רמה, ב (עשה כן מעצמו לא יבוא עמו בחשבון בשעת חלוקה, שה"ז שכר שבת שלא בהבלעה. ויש אוסרים אף בהבלעה). רמה, ג (התנו בשעה שקבלו מותר, שמעולם לא הי' לישראל חלק בעבודת שבת). רמה, ד-ה (אם הש. היא בחנות ששכר שבת ידוע, מותר כשהתנו שהנכרי יקח שכר שבת. ואם אח"כ נתרצו לחלק בשוה אין בכך כלום. אבל אם באו לחשבון ה"ז הערמה ואסור). רמה, ו-ח (לא התנו ועשה כן מעצמו וחלקו אח"כ בסתם, אם היא מלאכה האסורה בשבת והישראל פורע לו ביום עבודה בחול, י"א שזה מגלה למפרע שהנכרי עשה בשליחותו). רמה, יג-ד (בש. אין חוששים למראית העין). רמה, טו (לא התנו בתחלה יכולים לבטל הש. ויחזרו להשתתף בתנאי). רמה קו"א א (התנו בתחלה ואח"כ באו לחשבון, ג' דעות, והכרעה שבשדה מותר ובשאר מלאכות אסור). רמו, יד (כנ"ל רמה, ו).

שכיר יום

ב: רמג, ד (אסור אף שלא אמר לו שיתעסק בשבת). רמג קו"א א (כנ"ל). רמד, א (כנ"ל).

מהדו"ב תתסא ד"ה ושאני (כיון שמשתלם בעד יום הש. בפ"ע מחזי כשליחות). תתסג (ש"י לימים רבים אסור כיון שיכול לחזור בסוף כל יום).

שכיר שנה

ב: רמג, ג (מותר מטעם קבלנות, אלא שאסור כשהישראל מרויח מעבודתו בשבת). רמג, קו"א א (אף שמשלם לו בעד כל יום נק' קבלן, אם קיבל ע"ע לגמור כל המלאכה, או לעשות כל המלאכות שיצטרך לו, משא"כ כשהמלאכה אין לה גמר נק' שכיר יום). רמד, ט-י (שכרו לכתוב או לארוג בכל עת שיצטרך וכשאין צריך הוא יושב בטל ואין בעה"ב מקפיד, מותר גם בשבת). רמד, יא (מושכר לכל המלאכות, ב' דעות). רמו, יח (שכרו לכל המלאכות אסור. שכרו לנסוע בסוסים ועגלה להוליך סחורה בעת שיצטרך מותר. רק שיעשה באופן המותר משום שביתת בהמתו ומראית העין). רמז, י-יא (שכרו לשנה לשלוח אגרות כשיצטרך מותר אפי' בע"ש. שכרו לכל המלאכות ורוצה לשלוח אגרת, יש להתיר רק לפני ע"ש). רנב קו"א ה ד"ה והאמת (אם שפחות יש להן דין קבלנות). שה, לא (כשחולב בהמתו בשבת יש להתיר). שה, לד (הגבינות שעושות השפחות). מהדו"ב תתס ד"ה והשתא (לדעת סה"ת הוי כקצץ בלא קבלנות, שמותר כמו קבלנות בלא קצץ. ולדעת הרמב"ם הוי כקבלנות, ואפי' אם אינו יושב בטל כשאינו צריך). תתסא (ואפשר שלדעת הרמב"ם הוי כקבלנות רק במלאכה מיוחדת. אם לא עבד בשבתות א"צ לשלם לו עליהם, ולכן אדעתא דנפשיה עביד). שם ד"ה ושאני (טעם החילוק בין ש"ש לשכיר יום, שבש"ש השכירות יכולה להתקיים בימות החול ולא מחזי כשליחות). תתסב ד"ה אבל (סה"ת התיר לומר לו מדוע לא עשית האש והנר). שם ד"ה אלא (הטעם שלדעת הרמב"ם לא חשיב קבלנות אלא במלאכה מיוחדת). תתסג-ד (באבלות ש"ש דינו כקבלן. והטעם, כי בעה"ב אינו יכול לחזור בו שלא באונס, ובשכיר יום יכול לחזור). תתסה-ו (ג' טעמים לחלק בין ש"ש למלאכה מיוחדת שהמלאכה קנויה לו, לבין ש"ש לכל המלאכות שאין המלאכה קנויה לו. כשאירע אונס, בש"ש למלאכה מיוחדת יכול לנכות לו משכרו, ולכל המלאכות אינו יכול. ש"ש לכל המלאכות אין הקנין חל אלא על שעבוד הגוף למלאכה ושעבוד בעה"ב ליתן מעות, ובמלאכה מיוחדת עשאוהו לענין שבת כאילו קנוי לו. ש"ש למלאכה מיוחדת אין בעה"ב יכול להחליפה למלאכה אחרת וכדידיה דמי מלאכה זו). תתסו ד"ה וספר (שיטת סה"ת שגם בש"ש לכל המלאכה אדעתא דנפשיה עביד). תתסז ד"ה והכי (שיטת מהר"ם כי ש"ש א"צ למחות מטעם דאדעתא דנפשיה עביד להשלים קבלנותו). תתסח (כשאומר לו אח"כ למה לא עשית בשבת, לסה"ת מותר אף בש"ש ולמהר"ם מותר רק בעושה מעצמו). שם ד"ה וגם (שיטת סמ"ג וטור או כרמב"ם או כמהר"ם, דלא כסה"ת). תתע (נקטינן להלכה כמהר"ם). תתעב (אם י"ל ששיטת מהר"ם בש"ש במלאכה מיוחדת היא כרמב"ם, או אפי' בכל המלאכות כסה"ת. הוכחה מדין מכס בקבלנות שהוא קיל יותר מש"ש). תתעג ד"ה עי' (י"ל שהאוסרים ש"ש הוא רק כשנהנה). תתפז (דעת סה"ת דכשנהנה אסור מה"ת מטעם שביתת עבדו). שם ד"ה וקרוב (הטעם שש"ש חשיב קצץ לדעת סה"ת).

עיי"ע אבלות (מלאכה). שכירות (אדם).

שמא יאמר לו

ב: רמג, ב (מטעם זה אסור ליהנות אף כשעשה מעצמו, עד למוצ"ש בכדי שיעשה). רנב, י (כשעושה בשביל הנאת הגוף של הישראל). רעו, א (כנ"ל). רעו, ו (משא"כ כשעושה לעצמו או לחולה). שז, כו (ישראל ששיגר פירות לחברו ע"י נכרי שיביאו מחוץ לתחום קודם שבת והביאו בשבת, אסור למי שהובא בשבילו, אבל באגרת מותר). שיח, א (רק בנכרי יש חשש זה). שכה, ט (ליקט או צד או אפה ובישל הנכרי בשביל ישראל). שכה, י (כעין קנס). שכה, יא (הביא מחוץ לתחום אסור מטעם זה רק לישראל שהובא בשבילו). שכה, יד (כעין קנס).

ד: תקטו, א (נכרי הביא דורון לישראל פירות שיש במינו במחובר, או בע"ח שיש במינו מחוסר צידה, אסור עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו, י"א טעם האיסור הוא שמא יאמר לו, ואינו אסור אלא למי שהובא בשבילו, וגם ביו"ט שני אסור. שבת שאחר יו"ט שני מותר). תקטו, ט (נתלש או ניצוד בא' דר"ה אסור בשבת שאחרי ר"ה, ומותר במוצ"ש מיד. נתלש או ניצוד בב' דר"ה צריך להמתין במוצ"ש בכדי שיעשו). תקטו, יב-ג (הביא נכרי מחוץ לתחום ביו"ט, לא אסרו אלא מטעם שמא יאמר לו, ומ"מ לא אסרו למחרתו, אפי' הוא יו"ט ב' או ב' דר"ה או שבת). תקטו, כב (ישראל ששיגר דורון לחברו ע"י נכרי קודם יו"ט והביאו ביו"ט, אין שייך לגזור שמא המקבל יאמר לו להביא). תקיח, כא-ב (בית סתום מלא פירות שפחתו הנכרי לצורך ישראל אסורים הפירות באכילה וטלטול עד הערב בכדי שיעשו). תקפו, כד (כשעושה שופר מותר לתקוע בו, שאין חוששים אלא בהנאת הגוף, ומצות לאו ליהנות ניתנו).

ראה לעיל אצל מעשה שבת ויו"ט.

שמא ירבה

ב: רעו, יג (במדורה שעשאה הנכרי לצרכו, או לצורך חולה, אם נאסר לבריא להתחמם כנגדה, או שאפי' אם ירבה אין ההוספה אוסרת לישראל. ב' דעות). רעו, יד (כשכלו העצים או כבה הנר הראשון, אם נאסר לישראל להנות ממנו. ב' דעות). רעו קו"א ה (אם יש חילוק בין קודם או אחר שכבה הראשון, ובין מכירו לאינו מכירו). שכה, טז (מילא מים לבהמתו מרה"י לרה"ר, ומכירו). שכה, יז (ליקט עשבים לבהמתו, ומכירו). שכה, יח (צלה או בישל לעצמו, ומכירו. משא"כ בהדליק נר ועשה כבש שאחד יספיק לכולם).

ד: תרכד, יב (בישל לעצמו אסור לישראל המכירו. בישראל לישראל אין חוששין).

עיי"ע מלאכות שבת (שמא ירבה).