אדם בהול על ממונו

עיי"ע שבת (שבות ודרבנן).

ב: רמד, יג (מטעם זה התירו אמירה לנכרי בשבת). רמד קו"א ז (כנ"ל). רסו, א-ד (בא בדרך וקדש עליו היום ועמו מעות שלו, התירו טלטול המעות ואמירה לנכרי, או יניח על חמור אחרי עקירה. נכרי קודם לחמורו. חמור שאינו שלו קודם לנכרי). רסו, ב (במציאה אין אומרים אבע"מ אלא כשכבר הגביה ובא לידו מבעוד יום). רסו, ו (רכיבה לא התירו). רסו, ט-י (חמור ונכרי קודמים לשוטה, שוטה קודם לחרש וקטן אחרי עקירה, אפי' הגיע לחנוך). רסו, יא-ב (אין לו כל אלו יטלטל פחות פחות מד"א, וכשיגיע לביתו יזרקנו כלאחר יד). רסו, יג-טו (אינו יכול כל הנ"ל, ירוץ עם כיסו מלפני כניסת השבת עד שיגיע לביתו ויזרוק כלאחר יד, ובזה"ז שאין לנו רה"ר אף כשמתחיל לרוץ משחשיכה). רסו, טז-יז (בפושע לא התירו. שכחו והוציאו התירו). רסו, כא (כשמגיע עם בהמתו לחצר החיצונה יטול ממנה קודם שעמדה). רסו קו"א ב ד"ה שם (לא התירו איסור מד"ס מפני איסור מד"ס. רכיבה ומוקצה מפני כרמלית). שם ד"ה אבל בלא (מ"מ התירו כדי שלא ירבה באיסורי דרבנן, וכדי שלא יעבור על מלאכה שאצל"ג). שם ד"ה והא (הטעם שחוששים שמא יחפור בקרקע ויטמינם. חילוק בין חשש שלא ישנה מדרך חול לבין חשש שתזדמן לו הצלה ע"י מלאכה). שם ד"ה וחילוק (אם אדם בהול בהחשיך עליו). שם ד"ה אבל באמת (חילוק בין מיני מאכל למעות). רסו קו"א ג-ד (כנ"ל – רסו, יג). רסו קו"א ט (אם יכול ליכנס עם בהמתו לעיר עד ביתו או רק עד חצר חיצונה של העיר). רסו קו"א י (כשמגיע עם בהמתו לחצר אם צריך ליטול ממנה קודם שעמדה). שא, מ (כשהוא בהול התירו מוקצה, ויש מתירין אף הוצאה לכרמלית). שה, לז (אינו בהול על בהמתו כ"כ). שיא, א (מת במקום דליקה התירו טלטולו). שלב, ג (על בהמה). שלד, ב (כנ"ל שא, מ). שלד, יח (כנ"ל).