אבדה ומציאה

עיי"ע קנינים (המגביה מציאה לחברו). שטרות (שטר שאבד).

ו: מציאה א (התעלם עובר בל"ת. לקח לעצמו עבר על ב' לאוין. חזר והשיב תיקן הכל. נתייאשו בינתיים הבעלים מעוות לא יוכל לתקון, וי"א שחייב להחזיר). ב (הגביה קודם יאוש ואין בה סימן, אם מותר להשתמש ולמכרה, ב' דעות). כב (הכריז ולא באו בעלים, יהא מונח עד שיבא אליהו).

אבודה מכל אדם

ג: תלג, ל (אינו שלו).

ו: מציאה יט (מציל מארי ודוב ונהר שוטף. אווזים ותרנגולים שמרדו. מדינא אינו חייב להחזיר, אלא לפנים משורת הדין).

דרך הינוח

ו: מציאה יב (במקום המשתמר לא יגע, אפי' אין בו סימן. מעות שהעלו חלודה הן של מוצאן אפי' יש בו סימן בכיס. בחצר חברו לא יגע אפי' העלו חלודה). יג (ספק הינוח לא יגע, ולא יכריז אפי' יש בו סימן. עבר ונטל והוליכם לביתו, אם יש בו סימן יכריז, אין בו סימן יהא מונח עד שיבוא אליהו). יד-טז (מקום שמשתמר קצת ויש לו סימן נוטל ומכריז, אין בו סימן לא יטול. אינו משתמר ואין לו סימן ה"ה שלו, ואם אפשר שלא נודע לבעליו שכחתו, יהא מונח עד שיבא אליהו, ואם ודאי הניחוהו מדעת הוא כמאבד לדעת וה"ה של מוצאו).

השבת אבדה

ב: שו, כה (ה"א מצוה, ומותרת הכרזה בשבת. א. נכרי).

ג: תמג, ח (חמץ ישראל המופקד אצלו, אין חייב למכרו קודם זמן איסורו מחמת שקיבל לשמרו, כ"א מחמת מצות ה"א).

ו: מציאה א (לקח לעצמו ואח"כ השיב תיקן הכל). יח-כ (נתייאש, יחזיר לו לפנים משורת הדין). כא (הכרזה בבהכ"נ ובהמ"ד. במקום אנשים רעים – מודיע לשכניו ומיודעיו). כד (והשבות לו, ראה שתשיב לו בשלמות. כך אמרו גם בפקדון. חילוק בינם). לג (חיוב הצלת ממון חברו). לג-ד (אם יש לו מזה הפסד ריוח אינו חייב, אלא לפנים משורת הדין). לה (וכן נדחית מפני כבודו, ואומד דעתו אם היה מחזיר לעצמו. היה דרכו לישא בשדה ולא בעיר, ב' דעות. חכם שרוצה לעשות לפנים משורת הדין, ב' דעות). לו (גם איש נכבד בעיני הבריות אינו חייב, אבל לא מי שמגביה עצמו). לז (אינה נדחית מפני טורח הגוף. פחות משו"פ אינה ממון לחיוב השבה). מ (אינה נדחית מפני כבוד או"א, אבל נדחית מפני כבוד המקום, אפי' איסור של דבריהם). נזקי ממון ה (מצוה לטרוח בגופו להציל ממון חברו). י (אינו חייב להציל ממון חברו בממונו).

עיי"ע לא תעמוד על דם רעך. פריקה וטעינה.

טביעות עין

ו: מציאה ט (מחזירין לת"ח בטב"ע. יש להסתפק בת"ח בזה"ז).

יאוש

ו: מציאה א-ב (אם מועיל אחר שהגביה לעצמו, ב' דעות. כנטלו להחזיר או בסתם, הוא כפקדון ואין י. מועיל). ב-ג (שלא מדעת בעלים אין מועיל). ו (תאנים ותמרים שנפלו על הדרך מותר לאכלן, אבל זיתים וחרובים שאין נמאסים אסור. גילה בעה"ב דעתו שאינו מתייאש אסור). ז (יתומים אין יאושם כלום). ח (ספק אם בא לידו קודם י. אסור, אבל מצא מעות, אדם ממשמש בכיסו ומסתמא כבר נודע לו ומותר). ט (כל דבר חשוב או כבד מסתמא כבר נודע לו מיד שנפל, ונתייאש כשאין סימנים). י-יא (אפי' נפל בביתו שרבים נכנסים ויוצאים הוי י. אבל אין רבים מצויין שם, או בחנות מהתיבה ולפנים, ושולחני מהשלחן ולפנים, אינו מתייאש). יז (במקום שהרוב נכרים מתייאש אפי' יש לו סימן, חוץ מספרים שבודאי יבאו ליד ישראל). יח (אינו כהפקר, שאינו מרצונו). מציאה קו"א א (אם יש חילוק בין י. להפקר ומתנה לענין שלא מדעת).

עיי"ע גזלה (יאוש).

מומר

ו: מציאה לט (מ. לע"ז או שבת או כל התורה או להכעיס, אינו בכלל אחיך, להחזיר אבדתו, אבל מצוה להחזיר למומר לתיאבון). עוברי דרכים ט (עבר עבירה והתרה בו ולא חזר ומצוה לשנאתו עד שישוב, מ"מ מצוה להחזיר אבדתו). נזקי ממון ח (מסור א"צ להגביה א. הגיעה לידו, ב' דעות אם יחזיר לו).

נכרי

ו: מדות ב (אבדת נ. מותרת). מציאה יז (במקום שרוב העוברים, או רוב היושבים בקביעות, הם נ. א"צ להחזיר). לח (אבדת נ. מותרת, ואסור להחזירה אא"כ הוא לקדש השם. משכון של ישראל ביד נכרי שאבד יחזירו לישראל ולא לנכרי).

סימנים

ו: מציאה ח (אין ס. במטבע, אפי' שמו כתוב עליו. נסדק, או בכיס הוי ס. דרך הינוח הוי מנין או מקום ס.). ט (מנין או מקום. קשר. מדה ומשקל). יד (גוזלות מקושרות, הקשר והמקום לא הוי ס.). כא (ס. מובהקים, מדה משקל מנין או מקום. רמאי. ת"ח. ע"פ שאלת חכם).

עיי"ע סימנים. ראה גם לעיל אצל טביעות עין.

שומר אבדה

א: לח, ז (השומר א. מקיים מצוה ואינו נקרא עוסק במצוה).

ג: תמב קו"א ב (יכול לומר קים לי כמ"ד ש"א כשומר חנם. הרואה א. ונתעלם ונגנבה, אינו ש"א להתחייב).

ו: מציאה כב-ה (מכירתה טובת בעלים, ימכרנה בב"ד. משתמש בה לתקנתה. כלי עץ, נחשת, כסף, קרדומות, זכוכית, זהב, פשתן, כסות, ספרים). כט (חיוב לשמרה במקום המשתמר, כמו בפקדון, לפי סוג הפקדון). לב (רשאי למסרה לאחר לשמור). נזקי ממון קו"א ב ד"ה עיין (דומה לפקדון).

עיי"ע שואל שלא מדעת. שומרים.