(ד)
(ד) אפילו הקדימה כו'. כןקה הוא בגמרא ופירוש רש"י (דף ס"ד ע"א) ד"ה אבל היכא כו'קו, והיינו אף שהיה לה וסת קבוע. ומה שכתבו הדרישה סעיף כ"בקז והב"ח סעיף מ"גקח לפי דעת הרמב"ןקט והטור, היינו דוקא לאחר שחזרה וראתה ביום וסתה הקבועקי.
ועייןקיא דרישה סעיף כ"חקיב ופרישה סוף סעיף כ"ט דהרמב"ן קאי אראיות שהוקבע בהן כו'קיג, וסותר דברי עצמו שבסעיף כ"בקיד. וכן משמע בהדיא בראב"דקטו (דף ט' ע"דקטז) שכתב דפשוט הוא מן המשנה והברייתא, דהיינוקיז דוקא כששינתה, אבל לא שינתה אינה חוששת אלא ליום שלמודה בו שהוא יום החדש בברייתאקיח והפלגה במשנהקיט, אבל כששינתה חוששת לשניהםקכ, וזה וזה אסורים שבמשנה וברייתאקכא הוא לאו דוקא, דלא כהרז"הקכב, ואיןקכג זכר ורמז במשנה וברייתאקכד לדין זה אם חזרה וקבעה וסת לאחר ששינתהקכה. וגם מה שכתב הדרישה סעיף כ"בקכו וכן כתב הב"ח שם דחיישינן לחומרא איפכא כו'קכז, אי אפשר לומר כן בהראב"ד דף ח' ע"אקכח לאו למימרא כו' אלא לאפוקי כו' דאתוספו בה ודלמא וסת אחרינא כו', משמע בהדיא דלאו משום דמספקא לן אי דמים יתרים אתוספו בה, דאם כן הוי ליה למימר לאו למימרא דודאי היא טפלה כו' אלא דילמא היא טפלה, ולמה ליה כל האריכות הזה לאו למימרא כו' אלא לאפוקי כו', אלא ודאי דאף דדמים יתרים אתוספו בה חיישינן דלמא וסת אחרינא קא קבעה, דהיינו ב' וסתות, האחד עיקר ראייתה כדרך הנשים והב' לתוספת דמים. מה שאין כן לפירושא קמאקכט אינה חוששת כלל לתוספת דמים שלפני וסתה כמו שאינה חוששת לתוספת דמים שלאחר וסתה בתוך ימי נדתה כמבואר שםקל. והיינו במעין פתוחקלא, אבל במעין סתום לכולי עלמא חוששת לב' וסתותקלב. כן דעת הראב"ד שם בבירור. וכמבואר בהדיא ממה שכתב בדף י' ע"בקלג אם תוסיף ראיות כו' תחוש לשניהם כו', והיינו אף אם לא הוסיפה כי אם פעם אחת, כדפתח שם ולחושיהן כו' ובחושיהן כו'. וכן משמע עוד ממה שכתב הראב"ד דף ט' ע"גקלד כי הכלל הזה בידינו שכל הענינים שהוסתות נקבעים בהם חוששת מתחלתם חוץ מוסת הדילוגקלה, ובפוסקים למדין מכללות ובפרט במקום שנאמר בהם חוץקלו. ומה שכתבקלז גבי וסת תוך וסת שראתה מתחלה ג' פעמים בראש חודשקלח, היינו משום דבלאו הכי היה אחד מהם בימי זיבהקלט כמ"ש לקמן (בפנים) סעיף ל"בקמ.
ומיהוקמא הראב"ד לשיטתיה אזיל דף י' ע"גקמב, אבל לפי דעת הרמב"ן בפ"ו ה"ב שחלק עליו וסבירא ליה מכיון שחזר וסת הקבוע נעקר שאינו קבוע ואינה חוששת לוקמג, אינהקמד חוששת לוסת בתוך וסת מתחלתו, כמו שכתב הב"חקמה. דאין להשוות את המחלוקת בנידון דידןקמו, ולומר דהראב"ד ורמב"ן לא פליגי אהדדי אלא התםקמז לחוש ליום כ'קמח, אף על פי שיום כ' היה קבוע הרי עק(י)רתו פעם אחת שהגיע יומו ולא ראתה בו, ויום ל' לא נעקר כלל במה שהקדימה לראות לפניו. אבל בהפלגות דעלמאקמט מודה להרמב"ןקנ שבטור ורמ"אקנא, לפי דעת הב"חקנב, דאינהקנג חוששת לוסת בתוך וסת מתחילתו לפי שאי אפשר לה לקבוע שניהם, שהאחד עו[ק]ר את הב' לפי דעת הב"חקנד והש"ךקנה. ואף לפי האמת בדעת הרמב"ןקנו, על כל פנים אחד מבטל חבירו שסותר את המנין להתחיל ההפלגה ממנוקנז, הלכך נדחה אחד מהם שלא לחוש לו, ומי נדחה מפני מי, על כרחך נדחה שאינו קבוע (מאחר שחזר הקבוע. אבל כשעדיין לא חזר חוששת שמא תקבע לה שאינו קבוע כדאיתא בגמרא ופירש"יקנח). מה שאין כן בוסת החדש שאין אחד מבטל חבירו כלל על כןקנט חוששת לשניהם מתחילתם שמא תקבע שניהם יחד. ומשום הכי כתב הרמב"ןקס וחוששת ליום הקדימה כו' משום דמיירי התם בוסת החדשקסא. דזה אינוקסב, דהא בהדיא כתב הראב"ד דף י' ע"אקסג דאף בהפלגות דעלמאקסד חוששת מכ' לכ' כו' וחוששת כו'קסה. וכיון דעל כרחך צריך לומר דהראב"ד ורמב"ן פליגי בנידון דידןקסו ואזלי לשיטתייהו, מעתה אין לחדש דבר ולומר דבוסת החדש סבירא ליה להרמב"ן כהראב"דקסז, ולא פליג עליה אלא בהפלגות ומשום שאי אפשר לקבוע שניהם יחד, כיון שלא הוזכר חילוק זה בשום מקום. ואדרבה לשון הרמב"ן בפ"ו הלכה ו' כעקירת וסת כו'קסח עד חזר הוסת למקומו עכ"ל ע"ש, משמע מסתימת לשונו דשוין הן לגמרי בכל דברקסט. וגם דקדוק לשונוקע גבי וחוששת ליום הקדימה שמא וסת אחר כו'קעא מורה כפירוש ב"ח ודרישה סעיף כ"בקעב, דהוי ליה למימר שמא וסת שניקעג כו', וגם למה ליה למימר כלל הטעם שמא כו', הלא זה הטעם הוא בכל החששות שחוששת לוסת שאינו קבוע שמא תקבענוקעד ולמה לו לשנותו כאן, והוי ליה למימר בקצרה חוששת ליום הקדימה כמו שחוששת לוסת שאינו קבוע. אלא ודאי שהחששא היא משום מעין פתוחקעה. ומשום הכי לא הביאו האחרונים דין זהקעו, משום דלדידן ליכא נפקותא, כיון דלדידן אין חילוק בין ימי נדה לימים אחרים אף לקולאקעז. ובדרכי משהקעח וט"ז ס"ק י"ט מבואר בהדיא דאף במעין פתוח הדין כןקעט.
ומסתימתקפ הגמרא (דף ס"ד ע"א) אבל היכא כו'קפא, דלא פירש דדוקא כשלא חזרה וראתה ביום שהיתה למודה בוקפב, אף על גב דבימי זיבה המעין סתוםקפג וגם כבר קבעה וסתה ג' פעמיםקפד. יש לומר כיון דמיחש חיישא על כל פנים לראיית זיבתהקפה, מהניא חששא זו נמי לשלא תחזור לוסתה הראשון אף אם תראה בו כדי שלא לחוש לראיית זיבתה, ומשום הכי אף שחזרה וראתה בכ"ב לראיה ראשונהקפו כיון שהיא תוך כ"ב לראיית זיבתהקפז לא חזרה לוסתה הראשון שלא לחוש לראיית זיבתה שתראה אח"כ, דהא מיחש חיישא לה, ודו"ק. ועיין תורת הבית הארוךקפח וכפי שהגיה הט"ז ס"ק כ"חקפט דחזר הוסת למקומו מפורש בברייתאקצ לגירסת רשב"א. אבל הרמב"ן סבירא ליה כגירסת רש"יקצא וראב"דקצב, עיין שם בריש פרק ו'קצג, ודין זהקצד כתב מסברא דנפשיהקצה, עיין שם שבא בטענה שאם אין אתה אומר כן תהא אשה זו כו'קצו.
וצריךקצז להבין טענתו דליטעון איהו לנפשיה, שהרי אם לא היה וסת קבוע מתחלה מכ' לכ' ושינתה פעם אחת ליום ל' וחזרה וראתה לכ' חוששת לל' אף להרמב"ןקצח, ואם כן תהא אשה זו כו'. וצריך לומר דכיון שראתה ג' פעמים מכ' לכ' קבעה לה וסת מכ' לכ' אפילו היה יום ל' קבוע לה, וכל שכן כשאינו קבוע, כדמוכח בגמראקצט דחיישא ליום הקדימה אפילו הוא בימי זיבה, מכלל שהוא ראוי לקביעת וסת שלא בימי זיבה מיהא, דכל החששות הן שמא תקבענור, ואם כן להרמב"ן אתי שפיר דכשקבעה לכ' בג' פעמים נעקר יום ל' שאינו קבוע. ואם כן הוא הדין אף שלא קבעתו בג' פעמים כשחזרה לו אלא שהיה קבוע לה מתחלה קודם ששינתה אותו. זו היא כוונת הרמב"ן ז"ל בטענה זורא, ודו"ק. ומיהו כשהיה יום ל' קבוע לה ואח"כ ראתה ג' פעמים מכ' לכ', כיון דלא (שינתה) וסת במה שהקדימה לראות לפניו, וגם לא שייך הכא מכיון שקבעה לה וסת נעקר שאינו קבוע, שהרי גם יום ל' היה קבוע לה, אם כן פשיטא דלא נעקר יום ל' לגמרי, וגם לחוש לו אי אפשר מפני טענת הרמב"ן שאם כן תהא אשה זו כל ימיה כו', אלא הרי דינו כוסת שעקרתו ג' פעמים שהגיע יומו ולא ראתה בו ולא נקבע ביום אחר, שאף שאינה חוששת לו מכל מקום לא נעקר לגמרי שלא יהא נקבע אלא בג' פעמים, אלא מכיון שחזרה לראות בו אפילו פעם אחת חזר למקומו וצריכה ג' פעמים לעקרו כמ"ש הראב"דרב וכדלקמן סעיף ט"ו. והוא הדין בוסת זו שנקבע ליום אחר ולא עקרתו ג' פעמים בהגעת יומו ולא ראתה, דלעולם אין הוסת נעקר לגמרי, שאףרג אם תחזור לראות בו יהיה כוסת החדשרד שצריך לקובעו ג' פעמים ובפחות מג' פעמים נעקר בפעם אחת, אלא אם כן עקרתו ג' פעמים שהגיע יומו ולא ראתה וקבעתו ביום אחר כמ"ש הראב"דרה ורמב"ן פ"[ו] הל' ה' ע"ש:
הערות
- קה. לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. ביאורים והערות בקו"א הל' נדה. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א. קובץ דברי תורה יג ע' נו ואילך.
- קו. בדפוסים שלנו הוא סיום ד"ה הני מילי (שהיתה למודה לראות ליום ט"ו לטבילתה והקדימה וראתה כו').
- קז. בדפוסים שלנו ס"ק יח.
- קח. ד"ה ופעמים.
- קט. על מ"ש הרמב"ן (פ"ה הט"ו) והטור (נח, א), שראתה ר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח (שבגמרא לט, ב), שקובעת בר"ח וחוששת לכ"ה, פירשו הדרישה וב"ח, דהיינו דוקא כשיש לחשוש שעדיין לא קבעה בר"ח, אבל אם קבעה כבר בר"ח, בזה כותב הרמב"ן (שם הכ"א) וטור (נד, א), דכשקבעה לה וסת אחד שוב אינה חוששת לוסת אחר.
- קי. שדוקא בזה כתבו שאינה חוששת (אבל בלא"ה גם הם מודים שחוששת ליום הקדימה).
- קיא. עתה בא לבאר דין חזרה לוסתה הקבוע, לדעת הרמב"ן ולדעת הראב"ד, שיתבאר בפנים לקמן ס"ק מו וס"ק נח.
- קיב. בדפוסים שלנו ס"ק ד.
- קיג. שגם בחזרה לוסת הקבוע חוששת לוסת שאינו קבוע (ורק הראיות שקבעו את הוסת אין חוששים בהן לוסת שאינו קבוע).
- קיד. שהובא לעיל (שאם חזרה לראות בוסת הקבוע לה נעקר הוסת שאינו קבוע).
- קטו. כפירוש השני של הדרישה (שאף בחזרה לוסת הקבוע חוששת ליום שהקדימה לראות).
- קטז. בהוצאת ברלין תקכב (שער תיקון הוסתות סי' ג ד"ה ועתה נחזור לפרש): משנקבע אינה חוששת כי אם לאחד ... ודבר פשוט הוא זה מן המשנה [סג, ב] ומן הברייתא [סד, א].
- קיז. מה שיש ללמוד מהמשנה וברייתא הוא רק זה: שדוקא כששינתה חוששת לשתיהן אבל כו'.
- קיח. ראה רש"י סד, ב סוד"ה ונאסר.
- קיט. ראה גמרא לט, א.
- קכ. אלא שהראב"ד מפרש מ"ש במשנה וברייתא זה וזה אסורים, דהיינו שמלבד וסת הקבוע חוששת בוסת שאינו קבוע לשניהם, הן לוסת החדש והן לוסת ההפלגה. וכ"ה כאן בפנים.
- קכא. דמשמע שבמשנה (שיש לה וסת הפלגה קבוע) חוששת רק לוסת הפלגה שאינו קבוע, ובברייתא (שיש לה וסת החדש קבוע) חוששת רק לוסת החדש שאינו קבוע.
- קכב. שער תיקון הוסתות שם סט"ז (שחוששת לשינוי רק במה שהיא למודה בו, אם זו הפלגה או החדש, אבל לא לשניהם).
- קכג. אמנם אין זכר כו'.
- קכד. כדלקמן (ד"ה ומסתימת), שלגירסת רש"י וראב"ד לא מיירי בזה בברייתא.
- קכה. וממילא יש לפרש דעת הראב"ד, שחוששת ליום שהקדימה גם לאחר שחזרה לראות ביום וסתה הקבוע.
- קכו. בדפוסים שלנו ס"ק יח.
- קכז. מ"ש הרמב"ן (פ"ה הט"ו) והטור (נח, א), שראתה ר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח, שקובעת בר"ח ועדיין חוששת לכ"ה, כי יש לחשוש לחומרא ולומר איפכא, שיום הקדימה הוא העיקר, ולכן לא קבעה בר"ח, שמעיינה פתוח בתוך ימי נדתה והם דמים יתרים (משא"כ כשכבר נקבע ר"ח).
- קכח. שער תיקון הוסתות סי' ב (ד"ה וכבר ביררנו, שמביא הדעה שחוששת ליום כ"ה, ומבאר הטעם): הא דאמרינן בראיית כ"ה דמים יתירים הוא דאיתוספו בה, לאו למימרא דהויא היא טפילה לראיית ריש ירחא, אלא לאפוקי דראיית ריש ירחא לא הויא טפילא לראיית כ"ה, דראיית כ"ה דמים יתרים הוא דאיתוספו בה ודלמא וסת אחרינא קא קבעה.
- קכט. שהובא בראב"ד שם (שאינה חוששת ליום ההקדמה בכ"ה).
- קל. וכדלקמן בפנים ס"ק קיב.
- קלא. בימי נדתה (שבזה חולקין ב' הלשונות שבראב"ד).
- קלב. אפילו בימי זיבתה שלאחר וסתה, כדאמר רב פפא (סד, א). ונתבאר (לשיטת הראב"ד) לעיל סי' קפז קו"א ס"ק יג (ד"ה וכן).
- קלג. שם סי' ג: הנה כתבתי לך הדרך לקביעת וסת ולחושיו [מלשון חשש] ולכל הראיות הנוספות בין הוסת ולחושיהן ... אם תוסיף ראיות בין הוסתות אין זו עקירה, אלא אם ראויים הם לקביעת וסת תחשוב אותו לוסת אחר, ונראה אם תקבע זו וסת בתוך וסת תחוש לשניהם.
- קלד. שם ד"ה הנה כתבנו שלשת.
- קלה. כדלעיל סי"א.
- קלו. ראה שו"ת חכם צבי סי' נה. כללי הפוסקים וההוראה כלל פ.
- קלז. הראב"ד שער תיקון הוסתות סי' ג, הובא לקמן סל"ב.
- קלח. ולא כתב שראתה מתחלה בר"ח ובכ' בו.
- קלט. ואינה קובעת בימי זיבה (אף שחוששת בו כנ"ל).
- קמ. ס"ק קיב.
- קמא. אחר שביאר שיטת הראב"ד, שאינו סובר הטעם שחזרה לוסה הקבוע לה, בא להוכיח דעת הרמב"ן, שסובר הטעם שחזרה לוסתה הקבוע לה, וכפירוש הא' הנ"ל (של הדרישה ס"ק יח והב"ח), ודלא כפירוש הב' (של הדרישה ס"ק ד).
- קמב. סי' ג (סד"ה הנה כתבתי לך): האשה שקבעה וסת בענין אחד כגון בהפלגה מכ' יום לכ' יום ושינתה פעם אחת לכ"ה ... אם ראתה ביום כ' שחששה בו הרי היא מונה כ"ה יום מכ' ואילך (הרי שאף שחזרה לקביעותה חוששת לשינוי).
- קמג. כדלקמן סוף סי"ד וריש ס"ק נח.
- קמד. א"כ י"ל שהרמב"ן אזיל לשיטתיה גם בוסת החדש שהקדימה (נקבע בר"ח ואח"כ ראתה בכ"ה ובר"ח), שאינה חוששת כו'.
- קמה. סעיף מג ד"ה ופעמים, וכדלעיל בריש הקו"א.
- קמו. שבוסת החדש שהקדימה מודה הרמב"ן לראב"ד, שאף אם כבר קבעה בר"ח, ואח"כ הקדימה בכ"ה ובר"ח, עדיין חוששת לכ"ה (כפירוש הב' דלעיל ריש הקו"א, ודלא כב"ח).
- קמז. בנידון הראב"ד ורמב"ן שם (וסת הפלגה קבוע ליום כ', ושינתה ליום כ"ה, וחזרה וראתה ביום כ'), שאז יש לחוש כו'.
- קמח. אוצ"ל: כ"ה (שבזה מיירי הראב"ד שם), או: ל' (שבזה מיירי ברמב"ן שם).
- קמט. שקבעה בהפלגת ל', והקדימה ראייתה בהפלגת כ', ושוב ראתה (כעבור עשרה ימים) בוסתה הקבוע להפלגת ל' (אף שלא עברה עדיין הפלגת כ' שלא ראתה בו), מודה הראב"ד שנעקרה הפלגת כ'.
- קנ. פ"ה הכ"א (שסתם וכתב, שאם קבעה וסת הפלגה אינה חוששת לאינו קבוע, והראב"ד חולק עליו רק באיחרה, אבל בהקדימה אפשר מודה).
- קנא. סעיף יג.
- קנב. פירוש הב"ח בדעת הרמב"ן (שהובא לעיל), שכשחזרה לוסתה הקבוע אינה חוששת ליום שהקדימה.
- קנג. אבל לא מטעם הנ"ל (שחזרה לוסתה הקבוע), אלא מטעם דאינה חוששת כו'.
- קנד. ד"ה ומ"ש כיצד.
- קנה. ס"ק לא, הובאו בפנים ס"ק מג.
- קנו. שאין וסת הפלגה נעקר במה שהקדימה לראות, כמבואר בפנים שם (וא"כ היה מקום לקבוע שניהם לכאורה).
- קנז. כשקבעה בהפלגת ל', והקדימה ראייתה בהפלגת כ', ושוב ראתה (כעבור עשרה ימים) בוסתה הקבוע להפלגת ל', הנה אם תחשוש להפלגת כ' תצטרך להתחיל ספירת הפלגת ל' מראיית כ', ולומר שראיית ל' לא היתה בוסתה הקבוע. ולכן אומרים שמה שחזרה וראתה בל' הוא וסת הקבוע לה, וראיית כ' שבינתיים היא דמים יתירים ולא לקביעות וסת באו (כדלקמן בפנים ס"ק מו).
- קנח. סד, א (כמובא בריש הקו"א, שכשיש לה וסת הפלגה קבוע והקדימה לראות חוששת לו).
- קנט. יש לומר לכאורה, שגם הרמב"ן יודה שחוששת כו'.
- קס. פ"ה הט"ו.
- קסא. והיינו שאף אם כבר קבעה בר"ח, ואח"כ הקדימה בכ"ה ובר"ח, עדיין חוששת לכ"ה (כפירוש הב' דלעיל ריש הקו"א, ודלא כב"ח).
- קסב. אין להשוות המחלוקת בחילוק הנ"ל (חילוק זה מבואר בחוות דעת ביאורים ס"ק טו, ובבית מאיר לסי"ג).
- קסג. שם סי' ג (ד"ה ועתה נחזור).
- קסד. שלא הרחיקה הפלגתה מיום כ לל' כדלעיל, אלא הקדימה מיום כ לי"ב.
- קסה. כמו כן ליום י"ב לנדתה כו' עד שתעקור אותו פעם אחת.
- קסו. גם בהקדימה הפלגתה.
- קסז. שגם כשחזרה לוסתה הקבוע חוששת ליום שהקדימה, ולומר דלא פליג כו'.
- קסח. כך עקירת וסת החדש.
- קסט. וכשם שבהפלגה כשחזרה לראות ביום וסתה הקבוע אינה חוששת לשאינה קבוע, כך בוסת החדש (כדלקמן בפנים ס"ק מה-ו, דמיירי בשניהם).
- קע. של הרמב"ן פ"ה הט"ו והטור (גבי ראתה בר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח).
- קעא. היא קובעת.
- קעב. בדפוסים שלנו ס"ק יח.
- קעג. אילו היה מיירי שיש לה כבר וסת קבוע בר"ח והקדימה ליום כ"ה, הול"ל שמא וסת שני היא קובעת (וכדלקמן סל"ב וס"ק קיב, שבאופן זה קובעת וסת בתוך וסת).
- קעד. כמבואר ברמב"ן פ"ה הכ"א. וכדלעיל בפנים ס"ק ז, וש"נ.
- קעה. דאף שמבואר בגמרא (יא, א ורש"י ותוס' שם ד"ה ממעיין סתום), שר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח נקרא מעיין סתום, מ"מ חיישנן לחומרא איפכא (כמבואר בב"ח ודרישה שם), שמא תקבע בכ"ה והוי ר"ח ממעיין פתוח.
- קעו. ההלכה שהובאה ברמב"ן וטור, בראתה ר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח, שעדיין חוששת לכ"ה (משא"כ לפירוש הב' יוקשה מדוע לא הובא באחרונים, שאף בקבעה בר"ח ואח"כ ראתה בכ"ה ובר"ח, שעדיין חוששת לכ"ה).
- קעז. שהאידנא קובעים וסת אף בימי נדה, כדלקמן בפנים ס"ק קיב (עכ"פ לחומרא). ובנידון דידן (ר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח, שמבואר בגמרא שקבעה וסת בר"ח ממעיין סתום) בודאי אמרינן כן אף לקולא (ואין חוששין לחומרא לומר לאיפכא שהוא ממעיין פתוח). ומשום כך לא הזכירוהו הפוסקים. וראה לקמן קו"א סוף ס"ק ה. אוהלי יוסף דיני וסתות ס"ק קמט. מסגרת השלחן סי' קנה סס"ג. סוגה בשושנים ס"ה ס"ק ט. ביאורים והערות סוף ע' צז. קנה בשם סי' קפד בירורי השיטות סי' ד ס"ק ה. קובץ דברי תורה יג ע' סג.
- קעח. ס"ק א.
- קעט. שאף כשראיה הג' (שקובעת בו) היא ממעיין פתוח, קבעה בו ונעקר הוסת שאינו קבוע.
- קפ. אחר שביאר טעם זה של חזרה לוסת הקבוע והותר וסת שאינו קבוע, בא לבאר שאין להקשות על זה מהגמרא (סד, א), ואין להוכיח כן מהברייתא (שם), אלא למד כן הרמב"ן מסברא.
- קפא. דלא קיימא בתוך ימי נדתה אימא לא, קמ"ל. ונתבאר לעיל סי' קפז קו"א ס"ק יג (ד"ה אלא וד"ה וכן), דמיירי בראיה שהקדימה בתוך זיבה ונעשית זנב לראיית נדתה (דהיינו שאחר שתראה בזמנה עדיין תחשוש לוסת שהקדימה).
- קפב. אלא אף שחזרה וראתה ביום וסתה הקבוע עדיין חוששין ליום שהקדימה (בימי זיבה).
- קפג. ולא הוי ראיה גמורה.
- קפד. מ"מ צריכה לחשוש לוסת שאינו קבוע, ודלא כמבואר לעיל בדעת הרמב"ן.
- קפה. דוקא כאן, שמבואר בגמרא שם שחוששין לה אף שהוא בימי זיבה, נשאר חשש זה אף שראתה שוב בוסתה הראשון.
- קפו. שהוא וסת הקבוע לה, כמבואר ברש"י שם ד"ה הני מילי.
- קפז. היינו לאחר חמשה ימים לראיית זובה, כמבואר ברש"י שם.
- קפח. שער ג (יד, ב).
- קפט. בסופו, להגיה ברשב"א: הגיע יום שלשים וראתה יום עשרים וראתה הותר יום שלשים (וכ"ה גירסת הר"ן סד, א ד"ה היתה).
- קצ. סד, סוע"א.
- קצא. שם ד"ה הגיע: הגיע יום שלשים ולא ראתה כו' (שלגירסה זו, לא נעקר יום ל' במה שחזרה לוסתה הראשון, אלא במה שלא ראתה ביום ל').
- קצב. שם סי' ג, דלא ס"ל טעם זה של חזרה לוסתה הראשון, וכדלעיל (ד"ה ועיין).
- קצג. הל' נדה להרמב"ן פ"ו ה"ב.
- קצד. דכשחזרה לראות בוסתה הקבוע נעקר שאינו קבוע.
- קצה. ולא משום שכך לומד בברייתא. וכן הוכיח בבית מאיר שם.
- קצו. כל ימיה רואה בכ' ועדיין צריכה לחוש לל'.
- קצז. עתה בא לבאר דין ראתה ג"פ ליום ל' וחזרה ראתה ג"פ ליום כ, דלקמן בפנים ס"ק סח.
- קצח. כדלעיל בפנים ס"ק מג-ד.
- קצט. סד, א (הובא לעיל).
- ר. כדלעיל בפנים ס"ק ז וש"נ.
- רא. וכן נתבארה לקמן בפנים סוף ס"ק נח (בקבעה ג"פ מל' לל', וחזרה וקבעה ג"פ מכ' לכ', שאינה צריכה לחוש לעולם ליום ל').
- רב. שם סי' א. הובא לקמן בפנים ס"ק סט.
- רג. לומר שאף כו'
- רד. ראה גם בפנים ס"ק נט.
- רה. שם.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.