ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן קפז(ה)

(ה)

(ה) דדוחק לומר^קסג כו'. וגם^קסד מלשון הרשב"א דכתב כדרך שאמרו ברואה מחמת תשמיש, עיין שם, משמע דבבדיקה אחת משתריא לעולם כמו ברואה מחמת תשמיש^קסה. ועוד שגם ברואה מחמת מכה (מחמת תשמיש^קסו) סלקא דעתיה^קסז למימר הכי, עד שהוכרח הרשב"א להביא ראיה דאינה צריכה בדיקה, והוה ליה להקשות עדיפא מיניה, דאדרבה לא סגי בבדיקה אחת להתירה לעולם למאי דסלקא דעתיה^קסח. ואף גם זאת הפעם אינה מועלת כי אם בשופעת מתחלת ראותה בשעת תשמיש עד אחר בדיקת השפופרת בלי הפסק כלל^קסט, וזה אינו במשמע כלל בלשון הברייתא.

(וגם בשופעת איכא לספוקי, בין ברואה מחמת תשמיש בין שלא מחמת תשמיש, דילמא תחלת ראייתה מן המקור וסופה מן המכה. דלא אמרינן בגמרא^קע בשופעת מתוך ז' כו' אלא משום דהתם קא משמע לן ללוי הכי דנסתם הטמא ואחר כך נפתח הטהור, כדאיתא התם בהדיא, אבל בעלמא אפשר לדם טמא לצאת עם דם טהור כאחת, כמבואר בגמרא^קעא למאן דאמר וסתות דאורייתא, דחיישינן לדם נדה אף בשופעת ומרגשת ממש שדם זה ממכתה (ואף שי"ל^קעב לסלקא דעתיה דהרשב"א לפי דעת הש"ך), אם כן למאן דאמר וסתות דרבנן נמי, נהי דלא חיישינן להכי, על כרחך משום דמוקמינן אשה אחקתה, ולאו משום דאי אפשר לדם נדה לצאת עם דם המכה כאחת^קעג. וגם אין לומר משום דמרגשת מתחלת ראיה עד סופה שהדם שותת מן המכה, וכיון שדם המכה ודאי מתחלה ועד סוף ודם המקור ספק אין ספק^קעד כו', דהא בבדיקת שפופרת ליכא למימר הכי^קעה, דאינה יודעת אלא בשעת הכנסת השפופרת, אבל מקמי הכי אימא מדם המקור הוי. בפרט לפי מה שכתב החכם צבי^קעו, אפילו בשעת הכנסת השפופרת לא ידוע דפסק דם המקור. אלא על כרחך צריך לומר כיון דאיכא דם המכה ודאי תו לא חיישינן לדם המקור, אפילו מקמי הכי, משום דהעמד אשה אחזקתה ומספק אל תאסרנה לעולם^קעז, ואם כן מה לי שידוע שמכתה מוציאה דם בעת זו מה לי שידוע שמוציאה פעמים רבות לעתים אחרים שלא בעת זו, כיון שגם בעת זו אין הוכחה ברורה מסוף ראיה לתחלת ראיה לטהרה בודאי בלי שום ספק שלא נצטרך להעמידה על חזקתה. ומאחר שכן הוא לסלקא דעתיה דרשב"א^קעח, מכלל דלמסקנא לא בעינן כלל שתדע אם מכתה מוציאה דם^קעט ודו"ק).

(ועיין רש"י דף ס"ה ע"ב ד"ה מתוך ד' לילות (שם ת"ר וכולן שהיו שופעות ובאות מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות כו' צריכות לבדוק כו'), (ופירש"י) שאין סומכות (לומר הואיל ושופעות דם מדם בתולים הוא כו'). וכן הוא בתוס' שם ד"ה וכולן כו' לא סמכינן (למימר הואיל ושופעת דם בתולים) כו' מבואר כן בהדיא, דאפילו בשופעת מספקינן דילמא תחלת ראיה מדם בתולים שהוא מן הצדדים וסופה מן המקור. ומה שהקילו בשלא נשתנו מראה דמים שלה אין ראיה^קפ, דשאני התם דשיעורין דלילה אחת וד' לילות לא כתיבי באורייתא אלא מדרבנן שעשו סייג לתורה, ומדאורייתא עד שתחיה המכה^קפא תלינן בבתולים כמו בשאר מכה, אלא דרבנן החמירו לפי שהוא איסור שעה כמ"ש הרשב"א^קפב ור"ן^קפג, עיין ב"י סי' קצ"ג^קפד, ובשופעת ולא נשתנו מראה דמים לא החמירו, כמו שלא החמירו בתוך הזמן, דכיון ששופעת מתוך הזמן לאחריו ולא נשתנו מראה דמים מוכח קצת שהכל ממקום אחד, כמ"ש המשאת בנימין סימן מ"ז, אבל אינה הוכחה ברורה, משום הכי בעיא בדיקה, אף על גב דתוך הזמן לא בעיא בדיקה לבעלה לתירוץ קמא דתוספות, וכל שכן דאינה הוכחה ברורה לסמוך עלה בדאורייתא. וכל שכן לתירוצא בתרא דתוספות, וכן הוא בתוספתא^קפה, שצריכה בדיקה בשפופרת, ואינה טהורה אלא אם כן לא נמצא על המוך כלום אלא על צדדי השפופרת, וכל שלא בדקה אף על פי שלא נשתנו מראה דמים טמאה כאילו אינה שופעת מתוך הזמן לאחריו, ולא מהניא כלל מה ששופעת אפילו בדרבנן, דבבדיקה משתריא ודאי אף בשאינה שופעת, כיון שלא נמצא על המוך כלום בידוע שמן הצדדים, ואפילו בנשתנו מראה דמים מהניא בדיקה לפי דעת הכרתי ופלתי^קפו. ואף לפי דעת המשאת בנימין שם דלא מהניא אלא בשופעת מתוך הזמן אבל לא ברואה אחר הזמן, כמו דלא מהניא בכל אשה דעלמא, מכל מקום הא גם בכל אשה דלא מהניא על כרחך צריך לומר דחיישינן לתחלת ראיה שהיא מן המקור אף על פי ששופעת ודו"ק^קפז).

ומה שכתב החכם צבי^קפח דאינו ספק שקול ולא מוקמינן אחזקה, זה אינו לפי דעת הרשב"א^קפט דמטהר לגמרי בעד שאינו בדוק אף שאינו מצוי שיעברו בו (בשוק של טבחים) כו', כמ"ש בתורת הבית הארוך^קצ. והיינו משום דמוקמינן אחזקתה כמ"ש בתורת הבית הקצר^קצא הובא ב"י סי' ק"צ^קצב. ואדרבה משם ראיה לטהר על כל פנים בבדיקה^קצג, אף שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם, כמו בכתמים^קצד, דהא^קצה גבי כתמים תניא^קצו ספק עברה כו' אינה תולה, ואילו גבי עד שאינו בדוק תולה אפילו בספק עברה ואף שאינו מצוי כו', ואף על פי שהיה בדוק לה מתחלה אלא שנולד הספק בו קודם שבדקה עצמה בו כמ"ש לקמן סי' ק"צ^קצז, ומשום הכי מקילינן טפי מבכתמים שבחלוקה הבדוק לה, שנולד הספק אחר שלבשתו אם עברה בו אם לאו. ואם כן^קצח כל שכן וקל וחומר שיש לתלות בבדיקה במכה אף על פי שאינה יודעת אם מוציאה דם, דתולין בה אפילו בכתמים שבחלוק הבדוק, אף שנולד הספק אחר שלבשתו, (משא"כ) [מכל שכן] בבדיקה כשיש מכה בגופה. לא מיבעי אם היא בבית החיצון והעד נוגע בה, דפשיטא דמקרי עד שאינו בדוק, דמאי מהני הא דבדקתו מתחלה, כיון שיש לומר שנתלכלך בדם המכה, כמו שתולין בכתמים, אלא אפילו היא בעומק שאינה נוגעת בה, או אפילו היא במקור, מכל מקום כיון שיש ספק בדם הנמצא על העד אם הוא מהמכה אם מהמקור מקרי עד שאינו בדוק, דתולין במכה מקל וחומר מכתמים. ולא מקרי עד הבדוק אלא כשלא נולד הספק עד אחר שבדקה עצמה בו. כמבואר בהדיא בגמרא (דף י"ד ע"ב), דמייתי מהאשה שהיא עושה צרכיה לעד שאינו בדוק^קצט, והתם נולד הספק בשעה שהיה הדם בבית החיצון^ר, מכלל דלא דמי לעד הבדוק דאינה תולה בו בספק עברה^רא, דאם כן^רב יש לומר דאפילו ר' מאיר^רג מודה הכא^רד. ואין לומר^רה משום דגבי מי רגלים איכא רובא דרוב דמים מן המקור, מה שאין כן הכא דמספקינן בשוק של טבחים. דזה אינו, כי צריך להבין^רו לפי דעת הרשב"א האיך מדמינן עד שאינו בדוק שהאיסור שכיח טפי מההיתר, ואדרבה ההיתר אינו מצוי כלל, כמ"ש בתורת הבית הארוך שאינו מצוי שיעברו בו כו', למי רגלים שההיתר שכיח טפי, דחזקה עם המים בא, כיון דבשעת (צרכיה אתא דם) כמ"ש בתורת הבית הארוך (דף קפ"א ע"א^רז). אלא ודאי^רח משום דהתם איכא רובא לאיסורא, שרוב דמים מן המקור, ותרתי חזקה להתירא חזקת אשה וחזקה עם המים בא^רט, (התם בעד שאינו בדוק) ליכא רובא לאיסורא, דדמים דעלמא מרובים מדם המקור^רי, רק שאינו מצוי שיעברו בו כו', ומשום הכי לר' יוסי^ריא דאלימא ליה חזקת האשה למיזל בתרה נגד רובא, בצירוף חזקה דעם המים בא, אלימא ליה נמי למיזל בתרה^ריב אף שהאיסור שכיח טפי ולא בעי ספק שקול, דאי סבירא ליה דלא אזלינן בתר חזקה אלא בספק שקול, מאי אהני לה ב' חזקות, דכיון דרובא דעדיף מחזקה^ריג אחת הוה ליה ספק שאינו שקול, ולר' מאיר^ריד בעינן ספק שקול הכא והתם לאוקמה אחזקתה. וכל זה^רטו כשנולד הספק תחלה, אבל אם נולד ספק אחר בדיקתה את עצמה לכולא עלמא בעינן ספק שקול, כגון לתלות במאכולת אם הוא עגול^רטז, אבל ספק עברה אכתי איכא לספוקי שמא לא ניתז עליה^ריז. ואם כן במי רגלים שאינו ספק שקול בחזקה אחת לבדה נגד הרוב, ואפילו הכי קיימא לן כר' יוסי, על כרחך צריך לומר דלא דמי לספק שאחר בדיקה אלא לספק שלפני בדיקה. והוא הדין בספק מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם לא דמי לספק שלאחר בדיקה, כיון שהוא בשעת בדיקה^ריח, ומקרי עד שאינו בדוק הואיל ולא ידענו מה היה לו מיד שהכניסתו בבית החיצון קודם שהוציאתו, אם נתלכלך בדם המכה אם לאו.

דזיל בתר טעמא^ריט, טעמא מאי איכא לפלוגי בין נולד הספק קודם בדיקתה את עצמה לנולד אחר כך, משום שכשנולד קודם בדיקה נולד בשעה שהיא בחזקת טהרה וכשנולד אחר כך נולד בשעה שהיא בחזקת טמאה^רכ, דכשנמצא דם על העד הרי היא טמאה בודאי למפרע משעת בדיקה, לולי שנולד ספק זה, ואין ספק זה מוציא מידי ודאי^רכא טומאה. ואין אומרים העמד אשה על חזקתה בספק זה שאינו ספק שקול לגמרי, כי אף אם עברה שמא לא ניתז עליה, או דספק עברה גופא אינו ספק שקול, דמהיכי תיתי לומר שעברה ולאו אדעתה. ולא דמי לספק מאכולת בעגול שהמאכולת מצויה שאין לך כל מטה כו'^רכב כדלקמן סי' ק"צ^רכג וקצ"ו^רכד. מה שאין כן כשנולד הספק קודם הבדיקה, דכיון שאז היא בחזקת טהרה אי אפשר להוציאה מחזקתה בספק הנולד אז, אפילו שאינו שקול. ולזה נתכוין הרשב"א בתורת הבית הקצר^רכה הובא ב"י סי' ק"צ^רכו. והלכך כשנולד הספק בשעת בדיקה^רכז אינו מוציאה מחזקתה, שלעולם היא בחזקת טהרה עד שתראה הדם על העד שבדקה בו, ואינה טמאה למפרע מדאורייתא אלא בכשיעור וסת שהוא קינוח ולא בדיקה. עיין גמרא (דף ס' ע"ב) ותוס' (שם^רכח) לענין עסק טהרות, דבבדיקה עצמה יש יותר משיעור וסת מכניסת העד עד יציאתו. ושיעור וסת משערין מיציאתו^רכט למפרע. וקודם שיעור זה מיד מכניסת העד^רל אמרינן שירד עליו דם המכה, אף על פי שאינה יודעת אם מוציאה דם. וכן במי רגלים דמספקינן דל[מ]א הדור למקור ואייתי דם, אם כן הספק הוא אם חזרו למקור אם לאו, ומשעת חזרתם אחר יציאתם מנקב מי רגלים, שהוא למטה סמוך ליציאתם לחוץ כמ"ש מהרי"ו (סי' כ"ה^רלא), עד שעת יציאתם לחוץ, יש יותר משיעור וסת, כמו שיש בבדיקה, שהוא הכנסת העד בעומק^רלב והוצאתו. וליכא שיעור וסת אלא בקינוח בלבד, אפילו בעוסקת בטהרות, שאפשר לה ליגע ביד א' בטהרות עד שתביא העד למשקוף ממש בידה הב' (עיין רש"י דף י"ב^רלג), ואז מסירה ידה מטהרות, ואפילו הכי^רלד כתבו התוספות דלא משכחת בדיקה כשיעור וסת, וכן הוא בהדיא בתורת הבית הארוך (דף קע"ט^רלה) דלעולם לא משכחת בדיקה כשיעור וסת, עיין שם:

הערות

קסג. כ"ה בכל הדפוסים שמצויין כאן (על הדיון במ"ש הרשב"א: שיש שם דם). אלא שהתוכן הוא בהמשך למה שנתבאר בקו"א ס"ק ד, פירוש דברי הרשב"א (בדיקת שפופרת כדרך שאמרו כו') לדעת הרמ"א ולדעת הש"ך, ועתה בא להוכיח כפירוש הרמ"א.
קסד. לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.
קסה. שבבדיקת שפופרת משתריא לעולם (כדלעיל ס"ק יג). והיינו כפירוש הרמ"א שהרשב"א מיירי הכא בבדיקת שפופרת אם היא מכה מוציאה דם (ולא כפירוש הש"ך שצריכה לבדוק כל פעם שרואה, אם הדם זב מהמכה).
קסו. שרואה מחמת תשמיש ויש לה מכה (שבזה מיירי הברייתא סו, א).
קסז. של הרשב"א שצריך בדיקת שפופרת ביש לה מכה.
קסח. שלס"ד דהרשב"א לפירוש הש"ך, שבמכה צריכים בדיקת שפופרת כל פעם שרואה דם, הרי מכה גרע מרמ"ת בלא מכה.
קסט. לפירוש הש"ך בס"ד דהרשב"א, כי בהפסיקה י"ל שראיה הא' מחמת תשמיש והב' מהמכה.
קע. לה, ב (ביולדת ששופעת מימי טומאה לימי טהרה שלה).
קעא. טז, א. וכדלקמן בפנים ס"ק כח (שרק למ"ד וסתות דרבנן לא חיישינן שטיפת דם נדה מעורבת בדם המכה).
קעב. שיש לתרץ לס"ד דהרשב"א לפ"ד הש"ך (שדין כל מכה כמו בוסתות דרבנן דלא חיישינן לטיפת דם כו', וסגי בהרגשה או בבדיקת שפופרת, כדלעיל סוף ס"ק ד).
קעג. ראה לעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב סוף ההגהה הג'.
קעד. מוציא מידי ודאי.
קעה. שרק תחלת דברי הרשב"א בס"ד שלו (מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה) אפשר ליישב כן, אבל לא סוף דבריו (בבדיקת שפופרת).
קעו. ס"ק מו (באופן הא'), שבדיקת השפופרת שברשב"א היא להטות השפופרת לצד המכה ולראות אם זב משם דם.
קעז. כמ"ש הרשב"א שם (כג, סע"א). וכדלקמן ס"ק כ.
קעח. שמספקת בדיקה שהמכה מוציאה דם (ואין צריך לבדוק כל פעם שהדם שזב הוא מהמכה).
קעט. כפירוש הרמ"א בדעת הרשב"א.
קפ. שבשופעת אומרים שהכל דם מכה.
קפא. כדלקמן קו"א ס"ק טז.
קפב. בשו"ת ח"ז סי' קסא. וכ"ה ברא"ש פ"י סי' ג. וכדלקמן ס"ק נה, ובקו"א ס"ק טז.
קפג. בשו"ת סוס"י מט (שהביא דברי הרשב"א).
קפד. בתחלתו (שהביא דברי הרשב"א).
קפה. פ"ט ה"ז: כולן צריכין בדיקה בשפופרת חוץ מן הבתולה.
קפו. ס"ק יד.
קפז. ומזה נראה שבדיקת השפופרת שברשב"א היא כפירוש הרמ"א דלעיל, ולא כפירוש הש"ך דלעיל.
קפח. לקמן בפנים ס"ק כד (ד"ה מכל מקום) נתבאר (לדעת הרשב"א לפירוש הרמ"א), שמכה שא"י אם מוציאה דם היא ספק השקול ומוקמינן לאשה על חזקתה. ואילו הח"צ (סי' מו) מקשה, שמכה שא"י אם מוציאה דם אינו ספק השקול כו'. ומוסיף כאן, שלדעת הרשב"א אזלינן בתר חזקה אפילו בלא ספק השקול. וראה שו"ת צ"צ סי' קיז אות ו. סי' קלח אות א. אהלי יוסף (נז, ג).
קפט. בתורת הבית הארוך שער ד (יט, ב), והקצר (יח, סע"א). הובא לקמן סי' קצ סוף ס"ק עא (אף דלא קיי"ל כוותיה בזה שם).
קצ. שם (יט, א. כ, רע"א. שלכן מטמאים רבי ורבי חייא, אלא שהוא פוסק כרבי יוסי שמתיר).
קצא. שם יח, סע"א. הובא לקמן שם. וראה גם לקמן קו"א ס"ק י (ד"ה ומ"ש בתורת).
קצב. ד"ה בדקה בעד שאינו בדוק.
קצג. אף אם לא נטהר ברואה דם זב (ראה לקמן ד"ה דזיל, שדוקא בבדיקה חשיב נולד הספק קודם בדיקה).
קצד. שתולין גם במכה שא"י אם מוציאה דם (ברמ"א סוף הסעיף, ולקמן בפנים ס"ק כט).
קצה. לדעת הרשב"א יש להקל בעד שאינו בדוק יותר מבכתמים, דהא גבי כו'.
קצו. נח, ב. וכדלקמן סי' קצ סכ"ב.
קצז. ס"ק עא (שזהו טעם החילוק לדעת הרשב"א, בין כתמים שאין תולין, לבין עד שאינו בדוק שתולין, כשנולד הספק קודם הבדיקה), וס"ק עו (שבכתמים בעד שאינו בדוק תולין לדברי הכל), וס"ק פא (שעכ"פ בכתמים יש לחלק גם לדידן בין נולד הספק קודם שלבשה לבין נולד הספק אחר שלבשה). וראה לקמן קו"א ס"ק י (לבאר דעת הרשב"א, דאזיל לשיטתו לטהר אפילו כשבדקה והרגישה ונתנה העד תחת הכר כו'). שו"ת צ"צ סי' קמב אות ח.
קצח. כיון שתולין בכתמים במכה שא"י אם מוציאה דם, כל שכן כו'.
קצט. שכיון שרבי יוסי מטהר (במשנה נט, ב) בהאשה שעושה צרכיה, בודאי יטהר אף בעד שאינו בדוק.
ר. ויתבאר לקמן הטעם שרבי יוסי מטהר, שזה נקרא נולד הספק תחלה. וא"כ מובן שגם במכה בעומק או במקור נקרא נולד הספק תחלה.
רא. שהתם נולד הספק אחרי בדיקה.
רב. אם נאמר שגם באשה שעושה צרכיה מקרי נולד הספק אחר כך.
רג. במשנה (נט, ב) שמטמא באשה שעושה צרכיה.
רד. ובגמרא (יד, ב) תולין זה בזה, כדהוכיח הרשב"א שם (יט, ב).
רה. שבאמת באשה שעושה צרכיה מיקרי נולד הספק אחר כך, וחמור טפי, והראיה שמביאה משם הגמרא היא רק שכיון שרבי יוסי מטהר שם בודאי מטהר אף כאן.
רו. שיש סברא לומר לאידך גיסא, שעד שאינו בדוק חמור טפי מאשה שעושה צרכיה.
רז. בדפוסים שלנו כב, ב. וראה שו"ת צ"צ סי' קלז אות ו.
רח. צריך לומר ששוים הם, משום כו'.
רט. ראה שו"ת צ"צ סי' קד אות ה.
רי. ראה גם לקמן סי' קצ בפנים ס"ק א.
ריא. במשנה (נט, ב) שמטהר באשה שעושה צרכיה.
ריב. בגמרא (יד, ב) בעד שאינו בדוק.
ריג. גמרא יח, ב. וכדלעיל מהדו"ב (ד"ה ומשום), וש"נ.
ריד. שאוסר באשה שעושה צרכיה ובעד שאינו בדוק.
רטו. וכיון ששוים הם, עכצ"ל שבשניהם מטהר כיון שנולד הספק תחלה.
רטז. כדלקמן סי' קצ סל"ד וס"ק ס"ד.
ריז. כדלקמן שם ס"ק מא, ולכן לקמן שם סכ"ב אינה תולה בספק עברה, דלא הוי ספק השקול.
ריח. ראה שו"ת צ"צ סי' קכט אות ט.
ריט. זה שעושה צרכיה ומכה בעומק או במקור דמו לנולד הספק תחלה (אף שלכאורה נולד בשעת הבדיקה), הוא דזיל בתר טעמא כו'.
רכ. ראה שו"ת צ"צ סי' קלו אות ג.
רכא. גמרא טו, ב.
רכב. ברייתא נח, ב. ולכן הוי ספק השקול, ואזלינן בתר חזקת טהרה.
רכג. ס"ק יד וס"ק סט.
רכד. סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה ט"ז שם ס"ק ד.
רכה. יח, סע"א. הובא לקמן שם סוף ס"ק עא.
רכו. ד"ה בדקה בעד שאינו בדוק.
רכז. כדלעיל בעושה צרכיה, ובמכה בעומק או במקור, אף שלא נולד קודם בדיקה ממש.
רכח. ד"ה והוא.
רכט. שאז ראתה הדם.
רל. שלכן נקרא נולד הספק קודם בדיקה.
רלא. הובא לקמן סי' קצ בפנים ס"ק ז.
רלב. לחורים ולסדקים, כדלקמן סי' קצ ס"ק קט.
רלג. ע"א ד"ה לקינוח.
רלד. אפילו אם הביאה העד למשקוף קודם בדיקה.
רלה. בדפוסים שלנו כ, א.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.