ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךקו"א יורה דעהסימן יח(*)

(*)

(*) ^קנח כך הבין הב"י^קנט בכוונת הר"ן^קס. והט"ז והש"ך חולקים על זה וסבירא להו דאין חילוק בין עצם המפרקת לשאר עצמות, דהא בגמרא אתמר עצמות סתם ועצם המפרקת בכלל עצמות הוא. ולא כתב הר"ן שעצם המפרקת הוא רך כמ"ש לעיל^קסא בשם הרשב"א^קסב, אלא לפי טעם הא'^קסג, דהא דלא קיימא לן כרב חסדא ולא תלינן בעצם המפרקת כשנגע בו דרך הולכה והובאה^קסד מפני שהוא רך ואינו פוגם דרך הולכה והובאה, אבל לפי טעם הב' דלעיל, שאין הסכין עשוי לפגום דרך הולכה והובאה אלא דרך הכאה ושבירה, אין לחלק בדרך שבירה בין שאר עצמות לעצם המפרקת, כיון שבגמרא אתמר שיבר בה עצמות סתם. ובדרך הולכה והובאה אף הב"י מודה שאפילו בשאר עצמות יש להחמיר כטעם הב' דלעיל, וכמ"ש בשו"ע לעיל^קסה. אבל הרא"ש^קסו סבירא ליה שאפילו בדרך הולכה והובאה תלינן כשחתך בכח במפרקת, דדוקא בנגיעה בעלמא כשאינו חותך בו בכח לא קיימא לן כדרב חסדא כדלעיל^קסז. וכן דעת רש"י^קסח. וכ"כ המרדכי^קסט להקל מהאי טעמא כשנמצא חתך במפרקת, דבנגיעה בעלמא כשאינו חותך בו בכח לא קיימא לן כרב חסדא, משום דסבירא להו דמפרקת פגמה טפי מעור כשחותך בה כמו שחותך בעור, הילכך תלינן בה ולא בעור, כדאמרינן בגמרא^קע דדוקא בספק שהה ודרס דאף על גב דאיכא למיתלי טפי בהיתרא שלא שהה ודרס כדרך רוב השוחטים^קעא לא תלינן משום דאתיילדא ריעותא בבהמה אבל היכא דבהמה לא אתרעי אלא סכין ואיכא למיתלי טפי בהיתרא תלינן^קעב. והרשב"א והר"ן סבירא להו דלא אמרינן הכי בגמרא אלא לרב חסדא, דסבירא ליה דטפי איכא למיתלי בעצם המפרקת מבעור מהאי טעמא דסכין איתרעי כו' כדלעיל^קעג, אבל לדידן דלא קיימא לן כרב חסדא אלא בשיבר בה עצמות לא מפלגינן בין ריעותא דבהמה לריעותא דסכין כיון דהא בהא תליא^קעד, והילכך אפילו ריעותא דסכין מצטרפת לריעותא דחזקת איסור דבהמה למהוי תרתי לריעותא כמו במקוה כדלעיל^קעה. ובשיבר בה עצמות היינו טעמא דתלינן לקולא, משום דכיון ששיבר בה עצם שוודאי פוגם ליכא ריעותא כלל במה שהיא פגומה לפניך^קעו, והלכך דווקא בשיבר בה עצם שוודאי פוגם אבל לא במפרקת, ולא אפילו בשאר עצמות בדרך הולכה והובאה שאינו ודאי פוגם, אף על פי שמצוי לפגום יותר מעור לא תלינן לקולא, כמו דלא תלינן לקולא בספק שהה ספק דרס (ואיכא נמי נפקא מינה לקולא לפי דברי הרשב"א^קעז, דכל היכא דליכא ריעותא במה שהוא כן לפניך תלינן לקולא אפילו היכא דלית לן סכין אתרעי כו', וכגון טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, שאם נתעסק באותו המין אחר טבילה תולין בו כדלקמן סימן קצ"ט סי"א^קעח).

ולענין מעשה אם שיבר בה עצם המפרקת, יחזור וישבר בה במקום אחר במקום שהיא בדוקה, ואם ימצא שם פגם בידוע שברזל זה רך ועצם המפרקת פוגמו בודאי^קעט, וכל כהאי גוונא יש לסמוך אהט"ז והש"ך. ובהפסד מרובה יש להקל בכהאי גוונא אף בחתך בכח במפרקת לחזור ולחתוך בכח כזה לפי אומד דעתו ולסמוך על רש"י והרא"ש:

הערות

קנח. בדפו"ר לא נסמן אהיכא קאי. ובשאר הדפוסים בא בהמשך לס"ק ח. ועפ"י התוכן נראה ששייך לכאן. וראה ביאורי הלכות.
קנט. ד"ה ומ"ש בשם בעל העיטור.
קס. ג, א דיבור הראשון: שאפילו שבר עצם המפרקת ממש שחיטתו פסולה (והבין הב"י דהיינו אפילו בדרך שבירה).
קסא. קו"א ס"ק ב.
קסב. י, ב ד"ה והלכתא וד"ה כללא.
קסג. שברשב"א ור"ן שם.
קסד. כן מפרשים הט"ז וש"ך. ואילו הב"י מפרש טעם הא', דהיינו אפילו דרך שבירה.
קסה. סעיף טו (שלא בדרך הולכה והובאה). והמחלוקת שבין הב"י לבין הט"ז והש"ך היא, שלהב"י יש להחמיר גם כטעם הא' ואפילו בדרך שבירה.
קסו. סי' טו, ובשו"ת סי' כ סי' טו. וראה גם לקמן סי' כד ס"ק מ.
קסז. קו"א ס"ק ב וס"ק ח.
קסח. י, ב ד"ה מכדי, כדלעיל קו"א ס"ק ב.
קסט. רמז תקפח, כדלעיל קו"א ס"ק ח.
קע. י, רע"ב (כדלעיל קו"א ס"ק ב) לדעת רב חסדא. ונתבאר לעיל (קו"א ס"ק ח), שלדעת הרא"ש, מעיקר הדין קיי"ל כרב חסדא.
קעא. אלא שלדעת הרשב"א הובא לעיל קו"א ס"ק ב (במוסגר ד"ה אלא), דקיי"ל דהוי רוב התלוי במעשה ולא אזלינן בתריה, ולכן הוי ודאי נבלה (ולא ספק), כדלקמן סי' כג סוף ס"ק יא, וש"נ.
קעב. ראה לקמן סי' כד ס"ק מ. שו"ת צ"צ סי' כו אות ב ואות ד.
קעג. קו"א ס"ק ב.
קעד. ראה מה שנתבאר הטעם לעיל קו"א ס"ק ה.
קעה. קו"א ס"ק ז.
קעו. וכ"ה לקמן סי' כד סוף ס"ק מ. וראה לעיל קו"א ס"ק ח (שלדעת הרשב"א כ"ה אף בנאבד הסכין ונמצא פגום). דברי נחמיה אהע"ז סי' ב (ה, ב).
קעז. בטעם היתר שיבר בה עצמות (דליכא ריעותא כלל, ולא מטעם הרא"ש דסכין איתרעי ולא בהמה).
קעח. שהרשב"א לשיטתו שהתיר שם (דלא כפוסקים המטמאים שם). וראה לקמן סי' כד סוף ס"ק מ. דברי נחמיה שם (ה, ג).
קעט. ראה פס"ד צ"צ מג, ד.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.