(ד)

(ד) בהובאה. בפרק א' דחולין^עב תנן בכל שוחטין חוץ ממגל קציר (שקוצרין בה התבואה שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשיפוען^עג) והמגירה והשינים (התחובים בלחי של בהמה^עד) מפני שהם חונקים (שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימה^עה). השוחט^עו במגל קציר דרך הליכתה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין (דדרך הליכתה אינה קורעת לבית הלל מפני שראשיה כפופים מאוד^עז). ובגמרא א"ר יוחנן אף כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה (גזירה הולכה אטו הובאה^עח). ת"ר^עט סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה (וטעמא כדלקמן) ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה מסוכסכת כשירה. היכי דמי אוגרת היכי דמיא מסוכסכת א"ר אלעזר אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח אחת. ופרש"י מב' רוחות שיש ב' עוקצין לפגם אחד לראשו ואחד לסופו אוגרת לשון אגרה בקציר מאכלה לשון אסיפה שאוגרת ואוספת הצפורן לתוכה בין ב' עוקצין. ומרוח אחת שאין לפגימה אלא עוקץ אחד והשני הוחלק במשחזת ואינה אוגרת אלא מסכסכת הסכין בבשר (של הסימנים) כמו וסכסכתי מצרים במצרים עכ"ל. ופריך מאי שנא אוגרת דמורשא קמא מחליש (עור ובשר לפני השני^פ) ומורשא בתרא בזע (פוגע בסימן וקורעו) מסוכסכת נמי חורפא דסכינא (קודם שיגיע לפגם) מחליש ומורשא בזע (דכל עוקצי הפגם קורעין הן בבשר בין בפגעו בו בין בירידתו ממנה^פא והלכך אפילו הוליך ולא הביא שלא פגע הסימן בעוקץ כגון שהעוקץ הוא לצד ראש הסכין ועוקץ הב' שלצד הקתא הוחלק במשחזת וכן אם הביא ולא הוליך והעוקץ הב' הנשאר שלא הוחלק הוא לצד הקתא שאין הסימן פוגע בעוקץ אלא יורד ממנו בירידתו נמי קורע) ומשני דקיימא ארישא דסכינא (שכשהגיע לעוקץ עדיין לא נחתכו העור והבשר שיקרע העוקץ את הסימן בירידתו^פב). ופריך סוף סוף כי אזלא מחלשא כי אתא בזע ומשני כגון שהוליך ולא הביא. ופרש"י^פג דמשום הכי לא מפליג ברישא בסכין שיש בה פגימות הרבה בין אוגרת למסוכסכת שאפילו כולן מסוכסכות פסולה משום דלא מכשרינן מסוכסכת אלא בחדא פגימה דקיימא ארישא דסכינא אבל כשיש פגימות הרבה מסוכסכות עוקץ של פגם הראשון דארישא דסכינא מחליש העור והבשר ושל הפגם הב' קורע הסימן בירידתו ממנו אף על פי שהוליך ולא הביא. והא דתנן השוחט במגל קציר ב"ה מכשירין (לטהרה מידי נבילה על כל פנים והכא תניא תדון כמגירה) מפני שמגל קציר עוקצי הפגימות כפופים מאד מאד ואין קורעין דרך הליכתם כלל אבל עוקץ שאינו כפוף קורע אף בירידתו שהסימן יורד ממנו ונכנס לתוך הפגם עכ"ל. אמר רבא ג' מדות בסכין אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה (וכדאוקימנא ברישא דסכינא והוליך ולא הביא ואפ"ה לא ישחוט לכתחלה שמא יוליך ויביא^פד) עולה ויורד בסכין (כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת והוי הסכין נמוך שם^פה) שוחט בה לכתחלה עכ"ל הגמרא ופרש"י.

אבל הרמב"ם^פו שהעתיק לשון הגמרא לא סבירא ליה כדפרש"י, דמסוכסכת היה לה ב' עוקצים והוחלק אחד במשחזת והב' קורע בסימן בין בפגעו בו בין בירידתו ממנו, ומשום הכי לא שרינן אלא כדקיימא ארישא דסכינא כשהוליך ולא הביא, והוא הדין בסיפא דסכינא כשהביא ולא הוליך כמ"ש רמ"א, אלא סבירא ליה להרמב"ם, לפי דעת הר"ן^פז והב"י בשו"ע, דמסוכסכת הוא כעין מגל קציר לפרש"י, דהיינו שהעוקץ כפוף הרבה ואינו נרגש בהולכה אלא בהובאה, אם הוא עומד לצד ראש הסכין וכפיפתו כלפי הקתא. והיינו דאמרינן בגמרא כגון דקיימא ארישא דסכינא, כלומר לצד הראש^פח, ולא ארישא ממש כפרש"י, והוא הדין אם עומד לצד הקתא וכפיפתו כלפי הראש והביא ולא הוליך. ומשום הכי לא הביאו הרמב"ם והב"י בשו"ע אוקימתא זו כגון דקיימא ארישא דסכינא, מפני שזהו מה שכתב סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם כו', דהיינו שהעוקץ הוא לצד הראש וכפוף כלפי הקתא כמגל קציר, אלא מתוך שפגימותיה מרובות חיישינן שמא השיב ידו מעט והביא הסכין ולא הרגיש, ומהאי טעמא נמי לא מכשרינן מסוכסכת אלא חדא ולא פגימות הרבה מסוכסכות כדלקמן סעיף ה', והיינו רישא דברייתא דקתני סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה, ומגירה לאו דוקא, דמגירה פסולה מדאורייתא ומטמאה משום נבילה, אלא שאסורה באכילה מדרבנן כמגירה האסורה מדאורייתא.

והרא"ש^פט אחר שהסכים לפרש"י שהעוקץ שלא הוחלק קורע נמי בירידתו, הביא לשון הרמב"ם שהעתיק בשו"ע, וכתב עליו ודבריו נכוחים שאם עוקץ הפגימה היא לצד הראש וכשהוליכה על אצבעו לא הרגיש בפגימה כלל דבר ידוע הוא כמו שלא הרגיש בה באצבעו כך לא תקרע בסימן, אבל דעת רחוקה היא, כיון שזקופה היא מצד האחד האיך לא ירגיש בה באצבעו כשהוא יורד לתוכה עכ"ל. וכוונת הרא"ש לפי דעת הטור ורמ"א ושאר אחרונים היא לחלוק על הרמב"ם, דהרא"ש סבירא ליה דסכין שנפגמה בדבר הפוגמה ושוברה אי אפשר שיהיה עוקץ הפגימה כפוף כמגל קציר שפגימותיה עשויות כך במלאכת חרש וחושב, ואם כן על כרחך צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם כו', שהיא מסוכסכת שבגמרא, אין כוונתו שאינו מרגיש כלום, שזהו דבר שאי אפשר, שמכיון שיש שם עוקץ שהרי מרגיש בו בהובאה, אם כן אף בהולכה מרגיש על כל פנים כשיורד ממנו לתוך הפגם והעוקץ שאצלו, כיון שאינו כפוף על הפגם והעוקץ שאצלו אלא זקוף, מאחר שלא נעשה במלאכת חרש וחושב, אלא כוונתו שאינו מרגיש בפגם, כלומר שאינו מרגיש הפגם והעומק באצבעו היורדת לתוך הפגם והעומק ונחגרת שם שאין העוקץ מניחה לילך הלאה כשמוליך עליה הסכין, הרגשה זו אינו מרגיש בהולכה אלא בהובאה, אבל מכל מקום מרגיש הוא כשאצבעו יורדת מהעוקץ לתוך הפגם והעומק שאצלו כיון שהוא זקוף, ואפילו הכי שחיטתו כשירה, משום דסבירא ליה להרמב"ם דהעוקץ אינו קורע בירידתו אף על פי שמרגיש בירידת אצבעו ממנו לתוך הפגם והעומק שאצלו, מאחר שאין אצבעו נאחזת בו, שאין העוקץ קורע אלא כשהאצבע נאחזת בו בפגעו בה, שכך נאחזים בו גם כן הסימנים בפגעו בהם ונקרעים. והא דאוקימנא דקיימא ארישא דסכינא דווקא, היינו לצד הראש כלפי הקתא כדלעיל, דלא כפרש"י. והרא"ש הסכים לפרש"י דלא כהרמב"ם. וזו היא כוונת רמ"א במ"ש ויש מחמירין כו' (מעדני מלך^צ תבואות שור^צא).

והנה מכל זה מבואר דגם הרא"ש סבירא ליה דהרגשת הפגימה היא בירידת האצבע לתוכה ולא כמ"ש הפרי חדש^צב דהרא"ש ס"ל כדעת הרא"ה^צג (וגם החוש מעיד על זה, דהרגשה שמרגיש באצבע כשעוברת על הפגימה מלמעלה מרגיש גם במגל קציר, מאחר שיש ריוח משהו בין שיניה שהתבואה נאחזת בהן ונקצרת, ואף על פי שהן כפופות מאד אי אפשר שלא ירגיש כלל כשהצפורן מדלגת עליה משן לשן, אלא שזו אינה הרגשת פגימה עד שירגיש בירידת האצבע לתוכה דוקא). ולפי דעת הרא"ש הא דכל סכין צריכה בדיקה בהולכה ובהובאה כדלקמן^צד, אף שאינו מרגיש כלום בהולכה ואם כן אי אפשר שירגיש בהובאה, מכל מקום הכי שפיר טפי, שבכוונה מועטת ירגיש בעוקץ בפגעו בו דרך עליה ממה שירגיש בו דרך ירידה ממנו, ולהרגשה זו שירגיש בירידתו ממנה צריך כוונה יתירה מלהרגיש בפגעו בה (תבואות שור^צה). (ולפי זה אין בדיקת הולכה והובאה מעכבת בדיעבד להרא"ש, אלא לכתחלה משום בדיקה יפה יותר אם לא הרגיש כלום בהולכה, אבל להרמב"ם ושו"ע יש להחמיר אפילו בדיעבד^צו, כגון אם נאבדה הסכין אחר שחיטה לפני בדיקתה ולפני השחיטה לא בדק אלא בהולכה או בהובאה):