(ב)

(ב) בעוף. שעורו רך לא תלינן במפרקת שהרי לא חילקו בגמרא בין עוף לבהמה (ב"י^ה).

דאיתמר^ו השוחט בסכין (בדוקה^ז) ונמצאת פגומה רב הונא אמר אפילו שיבר בה עצמות כל היום שחיטתו פסולה ורב חסדא אמר שחיטתו כשרה. בשלמא רב הונא כשמעתיה דאמר^ח בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה אלא רב חסדא מאי טעמא אמר לך רב חסדא עצם ודאי פוגם עור ספק פוגם ספק אינו פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי. מיתיבי כל ספק בשחיטה פסול כל לאתויי מאי לאו לאתויי כהאי גוונא לא לאתויי ספק שהה ספק דרס^ט ומאי שנא התם אתיילדא ריעותא בבהמה הכא סכין אתרעי בהמה לא אתרעי^י. ופירש הרשב"א^יא הא דפריך ומאי שנא כלומר כיון דאפילו בספק שהה ספק דרס אזלינן לחומרא משום חזקתה של בהמה אף על פי שרוב השוחטין מצוין לשחוט בלא שהייה ודרסה (אלא משום דרובא דתליא במעשה הוא, לומר ששחט בהולכה והובאה רצופה, לא אזלינן בתריה כבתר רובא דעלמא, כמו שנתבאר בסי' א'^יב וב'^יג בשם הרשב"א^יד) בנמצא פגומה נמי איכא למימר הכי דאף על גב דעצם מצוי לפגום ועור אינו מצוי לפגום (לרב חסדא, אלא לרב הונא לפי דעת הרשב"א^טו) אפילו הכי הוה לן למיסר משום דהעמד בהמה בחזקתה עכ"ל. ואסיקנא בגמרא והילכתא כרב הונא כשלא שיבר בה עצם והילכתא כוותיה דרב חסדא כששיבר בה עצם^טז. מכלל דרב חסדא אף על גב דלא שיבר בה עצם אלא במאי איפגם אימר בעצם המפרקת איפגם עכ"ל הגמרא. ופירש הרשב"א^יז דרב חסדא ב' קולי אית ליה חדא דעצם המפרקת פגמה טפי מעור ובה תלינן ועוד אחרת דאימר בעצם המפרקת נגע ולית הילכתא כוותיה בקולותיו ואפילו נגע במפרקת לא תלינן בה להקל. דלא כיש מפרשים שבר"ן^יח, דלא איתמר הילכתא כרב הונא אלא למימר דלא תלינן אימר נגע במפרקת כדרב חסדא אבל לא בודאי נגע, אלא אפילו ודאי נגע לית הילכתא כרב חסדא. והטעם פירש הרשב"א לפי שעצם המפרקת הוא רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור ועוד שאין הסכין מצוי לפגום אפילו בעצם דרך הולכה והובאה אלא דרך הכאה ושבירה עכ"ל. וכן כתב הר"ן. אבל הרא"ש כתב בתשובה^יט דיותר שכיח שיפגום במפרקת מבעור שאינו מצוי לפגום לפי דעת הרא"ש כמ"ש בפסקיו^כ. והא דלא תלינן במפרקת כתב בפסקיו הטעם כי אינו נוגע בכח במפרקת אלא לפעמים אחר שחיטת הסימנים והוורידין נוגע בסכין במפרקת עכ"ל. ולפי דעת הרשב"א אף אם חותך בכח במפרקת לא תלינן וכן פסק בש"ע סעיף ט"ו:

ומ"ש הש"ע כאן דאפילו בעוף לא תלינן במפרקת, מקורו הוא מפרש"י^כא. ורש"י אזיל לשיטתיה דבהדיא כתב^כב כמו שכתב הרא"ש^כג, דהא דלא תלינן במפרקת משום דנגיעה דמפרקת לא פגמה טפי מעור שהרי אינו מכה עליו בכח עכ"ל רש"י. והלכך איכא למימר נמי דאפילו מעור העוף שהוא רך לא פגמה נגיעה בעלמא דמפרקת, שאף שהמפרקת קשה בודאי מעור העוף מכל מקום הרי עור העוף חותך בו בכח מה שאין כן במפרקת שאין בה אלא נגיעה בעלמא. אבל לפי מה שכתב הרשב"א הטעם משום שהמפרקת הוא רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור, דשכיח דפגים לפי דעת הרשב"א כמ"ש לעיל, יש לפרש דהיינו דוקא בעור הבהמה אבל לא בעור העוף שהוא רך כבשר, ובשר אינו מצוי לפגום אף לפי דעת הרשב"א^כד. אלא דלפי טעם הב' שכתב הרשב"א, שאפילו בשאר עצמות אין תולין בדרך הולכה והובאה, אף על פי שגם בעור חתך בדרך הולכה והובאה והעצמות קשות^כה (ועיין בקונטרס אחרון^כו):