(ב)

(ב) ולא חיישינן שמא אירע לו איזה קלקול בשחיטה, כגון שהייה או דרסה או שלא שחט רוב הסימנין, והוא אינו נאמן לומר ששחט יפה שהרי הוא אוכל נבלות לתיאבון, משום דחזקה על בן דעת שאין קלקולים יוצאים מתחת ידו במקרה^יז, אלא אם כן נתכוין לכך או שלא השגיח, דכל בן דעת משגיח הוא בשעת שחיטה. ואף על פי שלענין שחיטת רוב [ה]סימנים לא אמרינן חזקה זו, ואם לא בדק בסימנים אחר שחיטה הרי זה נבלה, משום דמעמידים הבהמה בחזקת שאינה זבוחה ולא נחתכו הסימנים כדלקמן סי' כ"ה^יח, מכל מקום כיון שהוא משגיח בשעת שחיטה הרי הוא בודק ורואה בשעת שחיטה אם נשחטו רוב הסימנים, ואם רואה שלא שחט רוב הסימנים חוזר הוא קודם שיעור שהייה ושוחט וגומר את שחיטתו^יט, דאינו מניח את הכשר ואוכל את האיסור במקום שאינו טורח. והיינו כשאי אפשר עכשיו לבדוק בסימנים כגון שנחתך הראש, אבל בדאפשר לבדוק לא סמכינן עליו ובדקינן, וכן בבדיקת הסכין אחר שחיטה כדלקמן^כ (רשב"א^כא). ואפילו לדידן דלית לן שיעורא בשהייה ואפילו שהייה במשהו אסורה^כב, מכל מקום אינה אלא מדרבנן משום ואל תטוש תורת אמך^כג שלא לשנות מנהג אבותינו כדלקמן סי' כ"ג^כד (תבואות שור^כה), פירוש וספיקא דרבנן לקולא^כו. ועוד דלא שביק התירא דאורייתא ואכיל איסורא דאורייתא, דכל מה דמצי למעבד בהתירא פורתא עביד במקום שאינו טורח כדפרש"י^כז והתוס'^כח דף [ד'] ע"ב. אבל בישראל מעליא לא שייך האי טעמא, שהרי מיד שהגביה ידו מלשחוט קודם גמר שחיטה הרי הוא מסלק ידיו לגמרי ואינו גומר עוד שחיטתו לפי מנהגינו כדלקמן (סוף) סי' כ"ג^כט. והא לא אמרינן דחזקה שלא הגביה ידו מלשחוט קודם גמר שחיטה, שהרי מעמידים הבהמה בחזקת שאינה זבוחה^ל: