(ו)

(ו) (ו) ומומחה בהלכות שחיטה. ברמב"ם^קלג וטור לא כתבו ומומחה בהלכות שחיטה אלא בפני חכם בלבד, ורמ"א כתבו לאשמועינן דלא בעי חכם שהגיע להוראה אלא שהוא חכם בהלכות שחיטה ומומחה בה שיכיר וידע בו שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף, אלא שלענין המנהג שנהגו לטול קבלה בעינן דווקא חכם שהגיע להוראה, לפי שעכשיו נוהגים לאכול משחיטת כל אדם בלי בדיקה אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה^קלד, משום שבודקים אותו בשעה שנוטל קבלה, ולזה צריך חכם שהגיע להוראה כי הוא יודע לנסותו היטב. וכן כתב התבואות שור^קלה בשם תשובת מהר"מ^קלו שתקנו הקדמונים בחרם שלא ישחוט ויבדוק שום אדם אם לא ינסהו הרב. וכן כתב הט"ז^קלז שאותם הנוטלים קבלה מן השוחטים המומחים בשחיטות לחוד שאינן חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים עכ"ל. ומיהו מלשון הט"ז משמע שלא בא למעט אלא אותם שאינם חכמים כלל בלאו הכי רק בשחיטות לחוד, אבל לא בעינן שהגיע להוראה. וגם רמ"א שכתב אלא אם כן נטל קבלה לפני חכם, אפשר דהיינו חכם שהזכיר תחלה שהוא חכם בהלכות שחיטה, וכן הוא בהדיא בדרכי משה^קלח דסגי מאיזה מומחה. והקדמונים אפשר שלא תקנו אלא לבני מדינתם, כמו תקנות רבות הכתובים שם שלא נתפשטו במדינות אלו ולא קבלו עליהם כמו המעשר^קלט וכיוצא בו עיין שם^קמ, (וד"מ) ולשון רמ"א ב[דרכי] משה^קמא שטרח למצוא טעם למנהג מלשון הרמב"ם^קמב ולא הביא תקנת הקדמונים בחרם^קמג. וכ"מ מלשון הט"ז שתלה הדבר בעצמו ובדקדוק לשון רמ"א שהנוטלים קבלה מן השוחטים לא יפה הם עושים, ולא כתב שעוברים על חרם הקדמונים, מכלל שלא נתפשט אז בימיהם עדיין תקנה זו בחרם ככתבה וכלשונה ליטול מן הרב דוקא. וכן משמע גם כן מלשון (רמ"א) [רש"ל^קמד] שבש"ך ס"ק כ"ח^קמה. וכן הוא בהדיא בפסקי מהרא"י סי' קע"ז^קמו. ותדע שהרי רמ"א וט"ז כתבו חכם סתם ולא הרב דוקא, ובדרכי משה^קמז משמע בהדיא דסגי מאיזה מומחה. רק אחר כך נתפשט כן המנהג^קמח. ומזה בא קלקול גדול שנותנים קבלה לכל הפושט יד ואין מכירים אותו אם יראת ה' על פניו והרב נכנס עמו לפנים משורת הדין כמ"ש בשמלה חדשה^קמט. והיה ראוי להחזיר הדבר ליושנו ליטול קבלה מן השוחטים החכמים בלאו הכי^קנ גם כן כמו שכתב הט"ז, דהיינו שיש לו לב להבין ולהורות בכל אשר ילמוד, אף שאינו עוסק להבין ולהורות אלא בהלכות שחיטה ובדיקה מפני שאינו קבוע להוראה, והוא יודע לנסותו היטב כמו הרב הקבוע להוראה, מאחר שבהלכות שחיטה ובדיקה הוא חכם כמותו או יותר ממנו, והוא מכירו ויודעו אם יראת ה' על פניו מאחר שלמדו מלאכת השחיטה והתעסק עמו ימים רבים. אלא לפי שאין השוחטים החכמים בלאו הכי מצויים כל כך על כל פנים נכון הדבר לתקן שלא יתן הרב קבלה אלא למי שמכירו ויודעו אם יראת ה' על פניו כמ"ש לעיל^קנא.

ואם שחט אחד בלי קבלה כתב התבואות שור^קנב בשם האורח [מישור]^קנג דדינו כעובר על תקנת הקהל דלקמן סעיף י"א שיש אוסרין שחיטתו אם עשה כן במזיד^קנד, ולפי מ"ש שם בשם הפרי חדש^קנה להקל בהפסד מרובה הוא הדין הכא, ואפילו בלא הפסד מרובה יש להקל בשל אחרים שלא ידעו שלא נטל קבלה שאין לגעור בהם^קנו כלל, ולא דמי לדלקמן סעיף י"א^קנז שהכל יודעים מתקנות הקהל וראוי לגעור בהם^קנח כמו שיתבאר שם בשם הפרי חדש. ואין להקשות אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו ליטול קבלה מאחר שמכשירים שחיטתו בלא נטילת קבלה בדיעבד^קנט, יש לומר שהועילו שעל כל פנים אין אוכלים משחיטתו אם לא ינסהו הרב, ואם לא נסוהו בתחלה ינסהו בסוף, ואם אין שם מי שינסהו אסור לאכול משחיטתו מחמת תקנה זו אף על גב דשרי מדינא כדלעיל.

ובתשובת חוות יאיר^קס הקיל לצורך שמחת יו"ט למי שלא נטל קבלה לשחוט לפני שוחט מומחה שעומד על גביו רק שאינו יכול לשחוט בעצמו מפני שהוא חולה. והתבואות שור^קסא כתב עליו שלא היה למראה עיניו חרם הקדמונים, ואי סבירא ליה^קסב דהחרם לא היה בעומד על גביו אם כן אפילו בלא דחק הוי ליה להתיר עכ"ל. וכ"מ בהדיא מלשון רמ"א שאין צריך ליטול קבלה אלא לשחוט בינו לבין עצמו, שהרי תולה הטעם למנהג נטילת קבלה, כמו שכתב הרמב"ם^קסג מי שיודע הלכות שחיטה לא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפני כו', וכמ"ש בדרכי משה^קסד, וכ"מ ברמ"א סעיף ג' ובש"ך שם ס"ק ט"ו וכמו שיתבאר לקמן שם^קסה. וכן המנהג פשוט שאוכלים העופות שמתלמד עליהם השוחט לשחוט בפני המלמדו אומנות השחיטה^קסו. וכן מוכח מסתימת כל האחרונים שלא כתבו חדוש דין זה להשליך אלו העופות לכלבים אף על פי שהם כשרים רק שנשחטו קודם נטילת קבלה מהרב.

אבל מה שנוהגים עוד ומעשה בכל יום שמי שהוחזק בפני רבו באומנות השחיטה יפה רבו משלחו בכמה מקומות בעיר לשחוט ואינו עומד על גביו כלל לא אתי שפיר, אלא לפי מ"ש לעיל שתקנת הקדמונים לא נתפשטה במדינות אלו ככתבם וכלשונם מימי הראשונים, רק שמקרוב נהגו כן ליטול קבלה מן הרב דוקא ומתחלה היה המנהג ליטול אף מחכם ומומחה בהלכות שחיטה לבד, אם כן יש לומר שלא נהגו כן^קסז אלא כשהשוחט נפטר מרבו והולך לשחוט בפני עצמו, אבל לא בעירו אצל רבו ורבו משלחו לשחוט שאימת רבו והשגחתו עליו בצאתו לשחוט ובבואו על כל מה שצריך להשגיח ולדרוש ולחקור על בדיקת הסכין ועל כל מה שאירע לו בשחיטה. וכן בבדיקת הריאה: