(ב)

(ב) ומיד אחר כו'. כך פסק המ"א^ח. ואף שהחק יעקב^ט חולק עליו אין שומעין לו נגד דעת הטוש"ע ורמ"א שדבריהם מבוארים להדיא כדעת המ"א, דמדהגיה רמ"א על קודם ל' יום^י וכשמגיע פסח יבטלנו, מכלל דבתוך ל' אינו מבטל כשיגיע הפסח אלא עכשיו מיד אחר הבדיקה. ומ"ש החק יעקב דרמ"א ארישא נמי קאי^יא, מה יענה על לשון הטור שכתב הסיפא קודם הרישא, וכתב ג"כ כלשון רמ"א, מזה נראה שבמתכוין דקדקו הטור והרמ"א לכתוב דין זה בקודם ל' דוקא. ויותר מזה מבואר בהדיא בטור (וש"ע סעיף ב') שכתבו ואם הוא בתוך ל' צריך לבער ואם בדעתו לחזור^יב אפילו מראש השנה צריך לבער ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח עכ"ל, משמע בהדיא דאם לא שכח היה מבטל בשעת הבדיקה. ועוד שהרי בסי' תל"ד מוסכם^יג מכל הראשונים והאחרונים שאף עכשיו שיש לנו מנהג קבוע לבטל ביום בסוף ה' אף על פי כן חייבים אנו לבטל מיד אחר הבדיקה. שאין לנו לחוש לשכחה הואיל והוא עסוק בבדיקה כדאיתא בגמרא^יד, מה שאין כן ביום יש לחוש שמא ישהה מעט ותגיע לשש כמ"ש המ"א שם^טו, או מטעם שכתב הט"ז^טז, או מטעם שכתב שם הב"י בשם סמ"ק^יז, וכל זה שייך כאן אם יסמוך על הביטול שיבטל בשעה שיבער החמץ שיאכל ממנו בערב פסח שהרי בליל י"ד לא יבדוק כלל בספינה ובשיירא שכל החמץ שיש עמו ידוע הוא לו ויבערנו בסוף ה', וכן הכיסים ובתי ידים של הבגדים א"צ לבודקם בליל י"ד לדעת החק יעקב בסוף סימן תל"ג^יח אלא ביום בשעת הביעור, וכבר נתבאר שאין לסמוך על ביטול שביום. ומ"ש החק יעקב^יט כיון דזמן הבדיקה^כ כו', זו מנין לו, דרש"י^כא פירש בהדיא דמחמת שעוסק בבדיקתו יזכור, ובסמוך פירש^כב דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו עכ"ל, משמע דאם לא היה עסוק שאין לו חמץ לשרוף יוכל לבא לידי שכחה אף שהוא זמן ביעור. וכך כתב מהרי"ו בהדיא בסי' קצ"ג^כג, הביאו החק יעקב בסוף סי' תל"ב ע"ש. ובהדיא כתב הרמ"א בהג"ה סעיף ב' אשתו תבדוק כו' דלמא ישכח כו', אלמא דחיישינן לשכחה, דלא כחק יעקב. והחק יעקב עצמו פירש שם^כד דחיובא הוא. ומ"ש הש"ע בסוף סי' תל"ד טוב^כה כו', היינו משום דבאמת אין מועיל כל כך כו', עיין במ"א^כו, ועיין במה שכתבתי לקמן^כז: