(ג)
(ג) ומ"מ תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו. כן הוא בב"י בשם הירושלמייא. והפרי חדשיב פסק כהאומריםיג דלא סגי בלב בלבד. ואף דאנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"איד ומ"א סי' תל"וטו דעיקר הביטול הוא בלב, היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן לכתחלה צריך להוציא בשפתיו כמ"ש הב"י מהירושלמי (וע' בלבושטז ואלי' זוטא סי' תל"ויז). וברש"י דף ד' ע"איח וברי"ףיט ורא"ש סי' ט' משמע קצת שהיה נוסחתם כן בגמ' (כמ"ש האליה זוטא שם). ולכל הפחות תקנת הגאונים היאכ, ושייך לומר תיקנו חכמים. ואין לומר דתקנתם היתה שיאמר בלבו (כמ"ש הלבוש שם), דהא ברי"ף ורא"ש לא הוזכר כלל בלבו (עי' באלי' זוטא שם). וע' במ"ש ברס"י תל"ז בפניםכא, שכן הוא גם כן דעת המ"אכב שם:
הערות
- יא. פ"ב ה"ב.
- יב. סעיף ג.
- יג. ר"ן פ"ב (ט, ב) ד"ה אמר בשם איכא מאן דפירש.
- יד. שם סעיף א.
- טו. ס"ק יג.
- טז. שגורס בגמרא דידן (ו, ב): ויאמר כל חמירא כו' (כברש"י שם), ומפרש דהיינו שיאמר בלבו.
- יז. ס"ק ח (דסבירא להו דלא קיי"ל בזה כהירושלמי).
- יח. ד"ה חובת הדר.
- יט. ג, א.
- כ. הלכות גדולות הל' פסח (כח, ד). וראה דרכי משה ס"ק ב שהנוסח בלשון ארמי לקחוהו מהגאונים.
- כא. ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג.
- כב. ס"ק ג, שאע"פ שמסתמא הפקירו המשכיר כשיצא ממנו מ"מ יבטל ג"כ בפירוש.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.