(ב)

(ב) הטילו חכמים כו'. באמת דלכאורה פשטא דמתני'^ג משמע דעצה טובה קא משמע לן, ותקנתא קתני ולא דינא, דלמה יגזרו חכמים כן כיון שאין חוששין כלל שמא תגרר חולדה שלא בפניו וכל שכן בפניו^ד, א"כ בודאי לא יחסר לחמו. אבל מלשון הב"ח^ה ומ"א סק"ד מבואר בהדיא דאיסורא נמי איכא. וכ"מ בהדיא בתוס' ריש פרק כל שעה^ו וכל שכן שאסור ליתן לאכול כו', ואם מתני' עצה טובה קמ"ל לא שייך לישנא דכל שכן מעצה טובה לאיסורא^ז. והטעם הוא^ח, דבאמת היה לנו לחוש שמא גררה חולדה שכן דרכה לגרר, אלא משום דאין לדבר סוף כדקתני במתני'^ט, והיינו משום דמעיר לעיר אי אפשר לתקן לכך גם מבית לבית לא הטריחוהו חכמים^י. ומהאי טעמא נמי לכתחלה לא היו מטריחים אותו לשמרו יפה שלא תגרר ממנו חולדה למקומות הבדוקים, שהרי חששא זו אי אפשר לתקן שמא תגרר מעיר לעיר, אלא לכך הטריחוהו חכמים שמא יתברר לו שגררה ויצטרך לבדוק (שלבדיקה זו יש סוף, שכשלא יתברר לו לא יצטרך לבדוק וגם לשמירה זו יש סוף) ושמא ישכח כו' וכמו שכתוב בפנים: