(ד)

(ד) ואפילו אם ראה כו' אין מטריחין כו'. זה נלמד מחור עמוק שבכותל^נג, דהשאר די בביטול אף בודאי חמץ*.

ואין לומר דשאני חור שבכותל שיש לחוש^נד שמא יגררו חולדה ועכברים בפסח את החמץ ויניחוהו במקום מגולה, כמו שחוששין במפולת פחות משלשה טפחים^נה**, דאם כן בבור^נו נמי ניחוש לחולדה וברדלס המצויים בבורות (כדאיתא בגמרא^נז גבי שפחתו של מ[צ]יק כו') ובשפתי בורות (כדאיתא^נח בעובדא דחולדה ובור) שמא יגררוהו משם ויניחוהו במקום מגולה, דאפילו מעיר לעיר דרכם לגרר כדאיתא במשנה^נט וכל שכן מהבור לשפתו. ועוד חמצו של נכרי המופקד אצל ישראל לא תועיל לו מחיצה^ס שמא יגררו ממנו העכברים ויניחו חוץ למחיצה^סא. אלא ודאי דלגרירה לא חיישינן, כמו דלא חיישינן^סב שמא כבר גיררו להצריך לבדוק במקומות שאין צריך בדיקה מטעם המבואר במשנה^סג דאין לדבר סוף, הכי נמי לא חיישינן שמא יגררו בפסח משום דאין לדבר סוף, שהרי אי אפשר לבער כל חמץ שבעולם, ובתי הנכרים הם מלאים חמץ בפסח ושמא יגררו מהם. וכיון שכן אף במקום שאפשר לתקן לא מתקנינן, כמו שאין חוששין שמא גררה מזוית לזוית דיש לדבר סוף, משום דאם כן מחצר לחצר כו' ואין לדבר סוף, והלכך לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום אחר^סד, וכיון שבמקום זה עצמו שהחמץ מונח בו בזמן הביעור אי אפשר לבוא בו לידי תקלה הלכך די לו בביטול. אבל גבי מפולת שאין בה ג' טפחים^סה, שבאותו מקום עצמו יוכל לבוא לידי תקלה, שהמפולת אינה אלא ככיסוי על החמץ מלמעלה ואם יחטט בה הכלב יסיר הכיסוי ויתגלה החמץ במקומו:

[* ואין לחלק דהכא יש לחוש שמא על ידי מקרה שיצטרך לחפש אחר איזו אבידה שתפול לשם יסיר את הרצפה ויראה את החמץ^סו, דהא הא דחור עמוק די בביטול^סז נלמד משום דדמי לחמץ בבור שיתבאר בסוף סימן תל"ח^סח, כמו שכתב החק יעקב^סט, ושם יש לחוש גם כן שמא על ידי מקרה ירד לבור לחפש אחר איזה דבר כדאמרינן בגמרא^ע.

** לסמ"ק^עא וסיעתו דסבירא להו אפילו אם יש עליו גובה ג' טפחים אינו כמבוער מן התורה אלא כטמון ומכוסה, ומן התורה צריך לבטל אלא שהביטול מהני אפילו מדרבנן ביש עליו ג' טפחים, שאין הכלב יכול לחפש אחריו וישאר מכוסה ולא יבוא לאכלו, אם כן הא דחיישינן כשאין עליו גובה ג' טפחים על כרחך היינו משום שהכלב יגלנו כשיחפש אחריו^עב. דאלו לרש"י^עג ור"ן^עד דס"ל דמדאורייתא הוא כמבוער ביש עליו ג' טפחים ומדרבנן צריך ביטול משום שמא יתפקח הגל, י"ל הטעם דלא מהני ביטול באין עליו גובה ג' טפחים נמי מהאי טעמא שמא יתפקח הגל^עה, אבל חולדה ועכברים אם יגררוהו יאכלוהו, וכן הכלב כשיחפש אחריו יאכלנו, ולכן היה מועיל ביטול אם לא דחיישינן שמא יתפקח הגל (אבל בלא ביטול, שמן התורה אינו כמבוער, ודאי הוי טעמא משום שהכלב יכול לחפש אחריו כדאיתא בהדיא במשנה). והא דלא חששו ג"כ ביש עליו ג' טפחים, היינו משום שהוא כמבוער מן התורה, ועל ביעור זה שאינו שכיח לא גזרו עליו חכמים שלא יועיל ביטול שלא יהא כמבוער מחמת חששא רחוקה שמא יתפקח הגל ושמא ישכח ויאכלנו, אבל כשאינו מבוער על ידי מפולת אלא ע"י ביטול והפקר, כל שהוא יכול לבא לידי אכילה אפילו על ידי חששות הרבה (וגם לסמ"ק על כרחך צריך לומר כן^עו ודו"ק) חששו חכמים שלא לבטל גזירתם שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום, כדי שלא יניח כל אדם חמצו בביתו כל ימי הפסח וקרוב הדבר שיבא לידי מכשול. משא"כ בחמץ בחורים עמוקים שאין ידו מגעת לשם כלל, או בבור שאין דרך להשתמש שם כל השנה שהרי אין בו סולם כלל כדמשמע בגמרא^עז, ובודאי גם בפסח לא ירד לתוכו.]