אבל
אבל בשיטת רי"ףקטו ורמב"םקטז יש לומר דהיינו טעמא דאיש חייב באינה נקובה משום שהיא תכשיט דאשה, ודמיא לטבעת שאין עליה חותם דפעמים שהאשה נותנת לבעלה כו'קיז, וכן משמע ברמב"םקיח. ובחיובא דנקובהקיט יש לומר דלא רצו לשנות לשון המשנהקכ להוסיף ביאור, אלא מיירי בתחובה בבגדה שלא לצורך לבישה, ומשום שהנשים דרכן בכך כמ"ש בירושלמיקכא אליבא דרבי מאיר דקיי"ל כוותיה לרמב"םקכב, אבל בצורך לבישה לא מיירי כן לא באשה ולא באיש. אלא שזהו דוחק גדול, והוה ליה לפרש בין באיש בין באשה שתחובה בבגדו כמ"ש שם גבי אומן (הלכה כ"א), אבל לא יצא סתם משמע אפילו לצורך לבישהקכג. ועל כרחך ס"ל נמי כשטה זו דלא דמי לפורפת שהמטבע מכוסה, ובירית היא תכשיט לרמב"םקכד ככבלים, ואפשר דמיירי בשל כסף, וחוטי צמר ופשתן שבראשי הבנות דרכן לייחדן לכךקכה. ולפי זה אין היתר לנחבשים לצאת בכבליםקכו, דלא דמי לאגד אלא למשיחה שעל גבי המכה דאסורקכז משום דלאו אורחה אלא במקרה המכה, והכי נמי מקרה הוא, ולא דמי לכבלים דבתולותקכח שהוא דבר קבוע כמה שנים עד הנישואין בכל בתולה שחוששת לזה ולאו מקרה הוא כלל וכלל.
הערות
- קטו. (כח רע"ב), שמ"ש עולא (סב, א) וחילופיהן באיש קאי גם על מחט, שבמחט נקובה פטור ובאינה נקובה חייב.
- קטז. פי"ט ה"ה. הובא בשוע"ר סי' שא ס"ה.
- קיז. גמרא סב, א.
- קיח. שכתב שם (לענין איש שיצא במחט שאינה נקובה חייב) "והוציאו כדרך שמוציאין אותו", משמע שגם בזה אמרינן דפעמים שהאשה נותנת לבעלה כו'.
- קיט. באשה.
- קכ. סב, א.
- קכא. פ"ו ה"ג.
- קכב. פי"ט הכ"א.
- קכג. וכ"פ בשוע"ר סי' שא ס"ה ובקו"א שם ס"ק ד.
- קכד. פי"ט ה"ה.
- קכה. ולכן לא אסר בפי"ט ה"ו אלא מטעם גזירה.
- קכו. לדעת הרמב"ם (דלא כדעת ס' התרומה בסי' רמ).
- קכז. פי"ט הי"ג.
- קכח. דלא אסר בפי"ט ה"ו אלא מטעם גזירה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.