והנה

והנה הטור^נו שלא הביא דברי הרא"ש אלו להלכה, סבירא ליה דזה אינו נוהג אלא בזמן שישראל שרוים על אדמתם ויד ישראל תקיפה על האומות שבארצם^נז, ואז לא היה יכול הנכרי שנתגדל בבית ישראל לצאת חפשי מעצמו בלי רשות הישראל, משום הכי דמי לבן אמתך שהוא עבד עולם, אבל בזמן הזה שיד האומות תקיפה ובדיניהם ודאי לא יוכל להשתעבד בו לעולם בעל כרחו אלא א"כ קנאו בדמים ממש וכותב ומעלה בערכאות. אבל לפי דעת הרמב"ם אפשר דמשכחת לה גם האידנא, כשישראל מניח לנכרי לדור בחצרו הקנויה לו בתנאי שיעבדנו איזה עבודות הרי זה כלקיטו. ואי משום שאין הישראל יכול לעכב שלא יעקור דירתו ממנו, הרי בגר תושב לא הזכיר הרמב"ם תנאי שהתנה עמו להיות שכירו ולקיטו לעולם דוקא, משום דבקרא כתיב והגר סתמא, וסתמא דמילתא כל זמן שהוא גר ודר באדמת ישראל נעשה כעבד לו באיזה עבודות כמו בן אמתו, ולא בחנם לגמרי נותן לו אחוזת קרקע לגור בה וכל שכן להשתקע, כדתניא בברייתא זה גר תושב, ותושב משמע להשתקע כדכתיב^נח גר ותושב אנכי כו', אבל אינו מתנה עמו תנאי מפורש שלא יעקור דירתו ממנו אלא לרצונו כמ"ש הרמב"ן שם^נט. וא"ל דשאני כשישראל שרויים על אדמתם שאימתם מוטלת על התושבים וידם תקיפה לכופם לעבוד כמדובר ביניהם ואפילו ע"י הכאה, משום הכי דמי טפי לבן אמתך דנידון בדין יום או יומים^ס, משא"כ האידנא, דא"כ אפי' שכיר שנה ה"ל לאסור מדאורייתא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, מהאי טעמא דיכול לכופו לעבוד כמדובר אפילו ע"י הכאה. ואדרבה התושב אי אפשר לכופו ע"י הכאה מאחר שלא נשכר לזמן קצוב ויכול לעקור דירתו כמ"ש רמב"ן שם, דעובד לרצונו, וכל זמן שאינו עוקר דירתו הרי זה כשכיר תוך שנתו, ולא שייך לומר דלא דמי לשכיר משום שדעתו להשתקע בכהאי גוונא שהוא מסרב מלעבוד ומשנה המדובר ויכול הישראל ג"כ לשנות ולגרשו.