ועיין

ועיין רא"ש^יד שהוסיף תנאי שנתגדל בבית הישראל כמו שכירו כו', וטעמו ונימוקו דמוכרח לומר כן, כי מאחר שאין קבלת הז' מצות גורמת האיסור רק משום דומיא דבן אמתך, א"כ אילו היה שכירו כיון שאין גופו קנוי ה"ל למשרי משום דקצץ, כמו שכתב ספר התרומה^טו. והנה באמת דעת ספר התרומה וסיעתו דמצות שביתת עבד ואמה נוהגות גם בעכו"ם השכורים לשנה, כמבואר בהדיא מלשונו פי"ו סי' רנ"ב מותר להניח עבדו כו' ואין כאן איסור למען ינוח כו' אע"ג דשכורים אליו והוי כמו קצץ כו' ואיסור למען ינוח כו', וכן כתב בפ"ק סי' רכ"ב או אם עשה האש אפילו קצץ או עבדו ושפחתו השכורים כו' אבל מותר כו' אבל לצורך ישראל לא אע"פ שקצץ כו' (וכ"ה באגור^טז בשם המרדכי^יז, ובמרדכי שלפנינו חסר תשלום הלשון כמ"ש בהגהות שעל הגליון, וכ"ה בהגהות מרדכי סוף פרק כל כתבי^יח בשם מהר"ם^יט, וכ"ה בתשובת מהר"ם סי' תקנ"ט בשם אבי"ה^כ. ופשוט הוא דלא מקרי קצץ אלא בשכורים, אבל לא בקנויים שקונים מהשרים שהמוכר קבל המעות, וגם המוכר את עצמו מאחר שכבר קבל המעות). דס"ל (כמ"ש לעיל להרמב"ם) דהא דנקט גר תושב בברייתא סוף פרק החולץ^כא היינו משום דקרא מיירי כשישראל שרויים על אדמתם, כדכתיב התם בכוליה פרשתא^כב שש שנים כו' והשביעית כו' ולא יראו פני כו', ואזי אין מקיימין ביניהם עכומ"ז עד שיקבל ז' מצות, דמשום הכי נקרא גר תושב שמותר להושיבו בינינו, כמ"ש הרמב"ם פ' י"ד מהל' איסורי ביאה^כג ופ' י' מהל' עכומ"ז^כד. ואף הראב"ד לא פליג שם אלא בישיבת עראי, אבל בקבע תנן בהדיא סוף פ"ק דע"ז^כה דאין משכירים להם בתים כו', ואף למי שאינו מז' אומות ע"ש בגמ'. אבל עיקר האיסור משום שהוא שכירו כמ"ש הרמב"ם ורא"ש, אלא דס"ל^כו שלא אסרה תורה רק כשעושה ליהנות הישראל מיד כהדלקת הנר וכהאי גוונא, משום דשכירו ממש הוה ליה קצץ ושרי ע"ש היטב בסי' רכ"ב ורנ"ב.