אבל

אבל אין לומר דסבירא ליה להרב רבינו יונה ורא"ש דלא שייך ולא גזרו איסור הטמנה במטמין גוף האוכל לצלותו או אפילו לחממו מבעוד יום או אפילו בשבת כי אם בקדרה או כלי אחר, מדתנן^קעו כל שבא בחמין מלפני השבת שורין כו'^קעז, וכן מדאמרינן סוף פרק קמא^קעח ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי, אע"ג דנטמן ומתכסה תוך הרותחין. דאם כן אמאי גזרו^קעט בביצה משום הטמנה, ולהרב רבינו יונה ברשב"א שם^קפ אפילו מבעוד יום. ודוחק לומר משום שהיא בקליפתה כמו בתוך כלי, דכל כהאי גוונא הוי ליה לפרש (ועוד שגם לפי זה צריך לומר דבצל סתם שבמשנה סוף פרק קמא^קפא דמיירי בסתמא אפילו בקליפתו, היינו על גבי גחלים דוקא, לרב אשי^קפב דמוקי לה בבישרא אגומרי, ומשום דבמקצת לאו הטמנה היא). והא דתנן שורין כו', בלאו הכי צריך להבין לפי דעת רש"י^קפג דבמים במים שייך הטמנה (ר"ל צונן בחמין דכלי ראשון דחמי טבריא, דבכלי שני שרי בהדיא בברייתא דף מ"ב^קפד), וגם התוס'^קפה לא פליגי אלא משום שהצונן מתערב בחמין^קפו.

על כן צריך לומר דהא דתנן שורין כו', משום דהתם לא מיקרי הטמנה כלל, כי המליח נראה תוך החמין, וגם אם אינן צלולין כל כך, מכל מקום לא דמי לרמץ שמכוסה וטמון לגמרי (אלא אם כן נותן כלי תוך החמין כסילון דטבריא שהמים שבסילון מכוסים וטמונים לגמרי^קפז, ואף שהסילון נראה הרי גזירת ההטמנה היא על אוכלין ומשקין ולא על כלים לגמרי), והיינו טעמא נמי דגרמא חייא שפיר דמי ליתן ברוטב רותח. משא"כ מים במים שנעלמים מן העין ונטמנים ומתכסים הצוננים בחמין, ומשום הכי נכללים בגזירת איסור הטמנה לפירוש רש"י, וגם הר"ן^קפח חושש לדבריו עיין שם. ור"י בתוס'^קפט סבירא ליה דאף שנטמן ונכסה מן העין יפה כברמץ ממש אפילו הכי לא דמי לרמץ, שברמץ אין הנטמן בו מעורב בו כלל משא"כ במים שמתערבים במים, אלא א"כ הם בתוך כלי כסילון דטבריה שאינם מעורבים וגם הם טמונים ומכוסים מן העין, ואף שהסילון נראה הרי גזרת הטמנה היא על אוכלים ומשקין ולא על כלים.