ומהאי
ומהאי טעמא אפילו בבית ישראל שרירסא למהר"ם וסיעתו, כדמשמע מלשון הר"ם שבמרדכי סוף פרק כל כתבירסב (וכן הוא בהגהות מיימוניות פי"ברסג בתחלת לשונו. ומ"ש הכלבו בשם הר"מרסד היינו משום שנהנהרסה, וגם אינו מהר"םרסו, מדהגיה עליו הר"פ ומיהו כו' עיי"ש) כשנכרי בא לכבות כו' וטועים בזה כו' אצ"ל אל תכבה כו' (ומשום דלא ס"ל כמ"ש הרשב"א לדחות דבדליקה דוקא הקילו כמ"ש לעילרסז), ולא הזכיר עבדו שכירו כללרסח, ולא חיישינן למראית עין אע"ג דעביד בשביל ישראל שישן או כחס על השמן והעציםרסט, אלא שיודע שלא יפסיד טרחו או שכבר קיבל טובת הנאהער. וכ"מ בהדיא מלשון הטור ושו"ע סי' רע"ו ס"ד בהג"הרעא, ומ"ש המ"אערב דמיירי בשל נכרי, זה אינו במשמע הלשון כלל דמיירי שהנכרי מוסיף שמן שלו בנר של ישראל, וכל כהאי גוונא ה"ל לפרש ולא לסתום כל כך וליתן מכשול, אלא ודאי דאף בשל ישראל א"צ למחות, כיון דעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה. אלא דלא מהני אדעתא דנפשיה כשגופו נהנה, משום הכי נקטו הטור וש"ע להוסיף שמן בכהאי גוונא דשרי ליהנות ע"ש בטוררעג, וכן בהדליק הנר מיירי נמי בכהאי גוונא דהוסיף נרעדר. ולא ס"ל כמ"ש לעילערה לפי דעת ספר התרומה דאינו צריך למחות אפילו בהדליק הנר במקום חשך משום דאינו צריך לצאת, אלא כמ"ש לעיל בשם האגודהרעו. וטעמא דלא חיישינן למראית העין בבית הישראל בעושה מעצמו, משום דהרואה אותו מכבה או מדליק רואה שעושה מעצמו בלי אמירת הישראל עכשיו, ומהיכי תיתי לחשדו שאמר לו מקודם או מבעוד יום, מאחר שיכול להיות שעושה מעצמו לקבל טובת הנאה או שכבר קיבל, דומיא דשפחות העושות הגבינות לעצמן כדי לקבל שכרם שכבר קצץ להם (ועיין תשובת רשב"ארעז שבב"י סי' ד"ש וניכר הדבר שאינו עושה לדעתו כו', ור"ל דעביד אדעתא דנפשיה אע"פ שהישראל רואה, דאי אינו רואה לא שייך לומר דא"צ להפרישו, וא"כ כשם שניכר לו כך יכול להיות שניכר לעין כל רואה וליכא חשדא בכהאי גוונא), ולא חיישינן לחשדא אלא כשבאמת עושה בשבת ע"י אמירת ישראל, אלא שלא אמר לו לעשות בשבתרעח.
הערות
- רסא. כשעשו השפחות הגבינות בבית ישראל. וראה שוע"ר סי' שה סל"ד שפסק בזה דלא כמהר"ם ואסר בבית ישראל. וכאן נתבאר לעיל שנקטינן בגבינות כמהר"ם וסיעתו.
- רסב. סי' תא. והוא מתשב"ץ סי"א.
- רסג. אות ה.
- רסד. סי' לא (ל, ג). והוא מהתשב"ץ סי"ב: שצריך למחות לעבדו ולשפחתו גוים שלא להדליק את הנר בשבת בשבילו.
- רסה. כשיטת ס' התרומה שנתבארה לעיל. וכן מסיק לקמן בסוף המהדו"ב גם בדעת מהר"ם מרוטנבורג. וכן מסיק בשוע"ר סי' שה קו"א ס"ק א. וא"כ מיושבים שני הפסקים הנ"ל בשם מהר"ם. וכן יישב במנחת כהן משמרת השבת שער א סוף פ"ו.
- רסו. וכ"ה בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה (ד"ה והאמת). וראה מה שצויין לעיל ששניהם בס' התשב"ץ למהר"ם מרוטנבורג (ראה תהלה לדוד סי' רעו סק"ד. כללי הפוסקים וההוראה כלל רסב). וראה בציון הקודם ישוב רבינו לשני הפסקים (אם הכוונה בשניהם למהר"ם מרוטנבורג).
- רסז. בתחלת המהדו"ב.
- רסח. שאז היה צריך לבאר הטעם כדלעיל ד"ה ומכל מקום, בדעת ס' התרומה, שכל הרגילים בבית יודעים שהוא שכיר שנה ולא שכיר יום.
- רסט. שאין בזה היתר של בדליקה התירו, כמבואר בשוע"ר סי' שלד סכ"ו.
- ער. כמבואר בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והנה לפי (במוסגר) שאין חילוק בין טובת הנאה שיקבל או שקיבל.
- רעא. שאין צריך למחות בנכרי הבא להוסיף שמן בנר בשבת, אפילו בשל ישראל ובבית ישראל.
- ערב. ס"ק יד. וכן הוכיח מלשון הטור ושאר פוסקים בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה ועי' שם. אמנם שם ד"ה ומהאי טעמא ואילך נתבארה הכרעת המ"א בזה. וכאן משיג עליו. ומ"מ מסיק לקמן בסוף המהדו"ב, שאפשר שבמקום שהישראל נהנה מהמלאכה כולם יודו שצריך למחות. וכן מסיק בשוע"ר סי' שה קו"א סק"א.
- רעג. שלא ידליק הנר ושלא יתן בו שמן. וברמ"א: להדליק נר או להוסיף שמן.
- עדר. ראה זכרון יוסף סי' עו.
- ערה. ד"ה אבל אם (דליהנות מרחוק שרי).
- רעו. דמיירי שהרבה שמן, כדלעיל שם.
- רעז. ח"א סי' נט (שהובא לעיל בתחלת המהדו"ב). והובא בשו"ע סי' דש ס"א: שאילו היה העבד או השפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו וניכר שאינן עושין לדעתו שהוא מותר ואינו מצווה להפרישו.
- רעח. וכן נתבאר בדעת מהר"ם, שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.