והנה

הערות

1. רכד. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קעג.
2. רכה. שם אות ו, ובהגהות מרדכי (עח, ג). וכמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ז וקו"א שם ס"ק ה.
3. רכו. המובא לעיל בתחלת המהדו"ב.
4. רכז. סי' רמז. וראה לקמן בהמשך, שאפשר גם ס' התרומה אינו סובר היתר זה.
5. רכח. ראה גם שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ז.
6. רכט. ראה שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה ובא וראה, שביאר בדעת רבינו שמחה שאוסר כשעושה בשביל ישראל אף בשל נכרי, ואוסר בשל ישראל אף כשעושה בשביל עצמו.
7. רל. פ"א ה"ט: נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור. א"ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד. א"ר יודן אבוי דרבי מתנייה, הוא דתימר בטובת הנייה אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק (ראה שוע"ר סי' רנב ס"ז-ט).
8. רלא. בתשובתו שם: דמשמע בירושלמי (ראה סוף פט"ז) דאין מטריחין לנכרי לצאת מביתו כו' בביתו של ישראל חייב לגרשו.
9. רלב. משא"כ בבית ישראל מבואר בירושלמי פ"א ה"ח שאסור קבלנות בכל אופן.
10. רלג. והיינו שאם הוא בשל נכרי אסור להנות ואם הוא בשל ישראל צריך גם למחות. וכמבואר בשוע"ר סי' רעו ס"ג.
11. רלד. במשנה קכב, א דמיירי שגופו נהנה. ועד"ז ביאר לקמן ד"ה עי' אליה רבה.
12. רלה. שכשרואה שעושה בשל ישראל צריך למחות בו, כמבואר בירושלמי גבי נתן כליו לכובס נכרי. וראה שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ד"ה והנה לפי (במוסגר ד"ה דאין), שנשאר בקושיה מהירושלמי על שיטת מהר"ם.
13. רלו. רש"י קכא, א ד"ה נכרי אדעתא דנפשיה עביד. וכמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ח.
14. רלז. בירושלמי שם שאמרו: נתן כליו לכובס נכרי.
15. רלח. וא"כ קשה איך התיר לשפחות לעשות הגבינה בשבת, וכדלעיל ד"ה וה"נ ס"ל.
16. רלט. בירושלמי שם (וחולק על רבינו שמחה שמפרש דמיירי אפילו בעושה מעצמו).
17. רמ. וכן חילק במנחת כהן משמרת השבת שער א פ"ו ד"ה ואמנם לקושיה ואילך.
18. רמא. סו"ס רנב, שהתיר לומר לעבדו ושפחתו מדוע לא עשית כו', וא"כ איך יתרץ הירושלמי הנ"ל.
19. רמב. שם. וכמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ח.
20. רמג. כדלעיל ד"ה ומכל מקום.
21. רמד. כדעת רבינו שמחה הנ"ל, שמפרש הירושלמי הנ"ל אפילו בעושה מעצמו.
22. רמה. כדלעיל ד"ה וספר התרומה.
23. רמו. שלא התירו בזה אלא בדליקה משום הפסד (ודלא כדלעיל שם, שנתפרש בדעת ס' התרומה שרק בעשבים אסר מטעם דנהנה).
24. רמז. ודלא כמבואר בשוע"ר סי' רמז ס"ט שטובת הנאה דמי לקצץ.
25. רמח. פ"א ה"ט (לגבי רואה אותו עושה מלאכתו).
26. רמט. ד"ה ומכל מקום.
27. רנ. ראה שוע"ר סי' רנב ס"ח, בביאור ההלכה שבירושלמי, שמסר לו בטובת הנאה ומותר (באינו רואהו) כמו בקצץ. ואת"ל שס' התרומה ס"ל שטובת הנאה אינו מתיר כמו קצץ, עכצ"ל שהתירו בירושלמי למסור בקבלנות (כשאינו רואהו) אף בלא קצץ.
28. רנא. אפילו אם נאמר שס' התרומה חולק, וסובר כרבינו שמחה ור"ן (דלעיל בתחלת המהדו"ב) שהעושה מעצמו אסור (עכ"פ בשל ישראל).
29. רנב. ראה שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והנה לפי, דלא קיי"ל כמהר"ם מחמת ההוכחות מהירושלמי הנזכר לעיל. אמנם אחר שיישב כאן דברי הירושלמי לשיטת מהר"ם, ואחר שביאר כאן שזוהי שיטת רוב הפוסקים, מסיק דהכי נקטינן.
30. רנג. סי' תו (שהעתיק לשון ס' התרומה).
31. רנד. סי' שכה סק"ל.
32. רנה. ד"ה וספר התרומה. וראה לקמן ד"ה עי' אליה רבה, שאפשר כולם יודו שאם הישראל נהנה בשבת צריך למחות בו.
33. רנו. כמבואר בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה ובא וראה, בדעת רבינו שמחה (ודלא כמבואר שם ד"ה והנה לפי דעתו - בדעת המ"א והאחרונים, ושם ס"ח במוסגרים, שאם קצץ לו שכר שרי לגמרי דאדעתא דנפשיה עביד אף שיכול למחות).
34. רנז. בהגהות מיימוניות פ"ח אות ז, וכדלעיל ד"ה והכי נמי.
35. רנח. כשמסר לו האגרת בד' וה', אף שיודע שילך גם בשבת ויכול למחות, כמבואר בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ז.
36. רנט. כמבואר בשוע"ר סי' רמז ס"ט, אף שיודע שילך גם בשבת ויכול למחות, כיון שאינו רואהו.
37. רס. כמובא לעיל ד"ה והכי נמי, משו"ת מהר"ם סי' תקנט בהג"ה.