והכי
והכי נמי ס"ל למהר"ם בהגהות מיימוניות פ"חקצז, דנכרי העושה מעצמו אין לאסור מהא דאפילו בערב שבת אין נותנים כו', פי' דאף דבית הללקצח אין מתירים אלא בקצץ דוקא כמו באגרת, דהתם אמירה לנכרי כו', פירוש דאף שלא א"ל לעשות בשבת מ"מ כיון דאמר לו לעשות הרי מחמת אמירה זו עושה בשבת (ונעשה כשלוחו וכאילו אמר לו לעשות בשבתקצט), דכיון דלא קצץ ולא סמכא דעתיה לקבל שכר עביד אדעתא דישראל שצוהו לעשות, אבל העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא מאחר שלא אמר לו כלום אלא אדעתא דנפשיה, דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד, כדפרש"י דף קכ"אר, ושפחה השכורה לשנהרא להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כללרב, אבל בדאיכא אמירה דישראל אמרינן דעביד אדעתא דישראל למהר"ם בשכיר שנה, שאינו מצפה לקבל שכר נוסף בעד מלאכה זו של שבת, ולא ס"ל התירא דספר התרומה (עיין תשובת מהר"ם סי' תקנ"ט בהג"ה בשם מהר"םרג) לומר מדוע לא עשית בשבת שעברה כו'רד, אלא בנכרי דעלמא, שיודע שלא יפסיד ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק ודעתו סומכת ע"ז, שאל"כ לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום מאחר שאינו אדון לו לצוות עליו, ואין חוששים שמא מכניס את עצמו לספק קבלת פרס אלא כשהישראל אמר לו בפירוש לעשות, כמו בכלים לכובס ושליחת אגרת ולא קצץ, דאף שלא אמר לו לעשות בשבת והוא עושה מעצמו למהר מלאכתו (להשלים קבלנותו) אין זה מועיל כלום, הואיל וכל עשיית המלאכה אינה אדעתא דנפשיה בודאי, כל שאין דעתו סומכת עליו לקבל שכרו בודאי, אלא אדעתא דישראל לקיים מאמרו ולמלאות בקשתו, ומשום הכי מיקרי עשייתו בשבת אדעתא דישראל, משא"כ בשליחת אגרות כשיש לו דרך לשם בלאו הכירה. אבל את"ל דס"ל למהר"ם לגמרי כדעת ספר התרומה, שהתיר אפילו בשכיר שנה לומר מדוע לא עשית כו', אע"ג דע"י אמירה זו הוא כמוכרח קצת לעשות בשבת דוקא, מאחר דלא אמר לו לעשות בשבת בפירוש, א"כ כל שכן שיש להתיר בקבלנות אע"ג דלא קצץ, מאחר דלא הזכיר לו כלל לעשות בשבת אפילו ברמז והוא עושה מדעתו ורצונו לגמרי. ואין לומר דשאני שכיר שנה דמקרי קצץ וקצץ עדיף, כמו שנתבאר לעילרו לספר התרומה, א"כ העיקר חסר מן הספר בדברי מהר"ם. אלא ודאי כמשמעו דהעיקר הוא משום דעושות מעצמן וליכא אמירה כלל, משום דס"ל למהר"ם דשכיר שנה לא מקרי קצץ כלל, ולא עדיף כקבלנות, משום דקבלנות מיירי בקצץ כמ"ש הרא"שרז תלמידו, וכמ"ש התוס'רח. ומהר"ם ס"לרט דהלכה כתוס' בכל מקום אפילו נגד הרי"ף.
הערות
- קצז. אות ז: ומורי אומר כו' הגבינות שעושות השפחות בשבת אין לאסור מהא כו' אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור. ראה ביאור שיטתו גם בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת.
- קצח. במשנה יז, ב.
- קצט. ראה זכרון יוסף סי' רכב.
- ר. ע"א ד"ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד.
- רא. שבזה לא שייך הטעם שברש"י שיודעת שלא תפסיד, וא"כ איך התיר עשיית הגבינות ע"י השפחות. וראה שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה (ד"ה והאמת, במוסגר) תירץ ע"ז שצריך לומר שסובר כס' התרומה ששפחות (שכיר שנה) יש להן דין קבלנות. אמנם כאן חזר בו וביאר שאין מהר"ם סובר בזה כס' התרומה, והטעם שמתיר עשיית הגבינות ע"י השפחות כי גם זה דומה למ"ש רש"י שיודעת שלא תפסיד – להשלים קבלנותה כו'.
- רב. ראה גם שוע"ר סי' רעו סט"ז, דהוי כעושה מעצמו.
- רג. שיכול לומר לנכרי אחר השבת למה לא עשית כך וכך (משא"כ בשפחה לא התיר כנ"ל אלא כשעושה מעצמה). ויתבאר לקמן ד"ה והנה מהר"ם. וכ"ה בשוע"ר סי' שז ס"ח וש"נ.
- רד. שנתבארה דעתו לעיל ד"ה ומכל מקום.
- רה. שהובא לעיל ד"ה ומכל מקום, משו"ת מהר"ם (פראג) סי' רב, שהיה סברא להתיר, ולכן הוצרכו להשמיענו בברייתא שאסור גם בזה.
- רו. ד"ה והשתא אתי שפיר וד"ה וספר התרומה. וראה לקמן ד"ה והנה לפי, אם עכ"פ ס"ל כן מהר"ם בשכיר שנה למלאכה מיוחדת, כדעת הרמב"ם המבואר לעיל.
- רז. פ"ק דשבת סי' לו.
- רח. יט, א ד"ה אלא. וראה לעיל ד"ה ומכל מקום שכ"ה גם דעת הרמב"ם ומ"מ וכ"ה דעת הרשב"א. וכ"ה בשוע"ר סי' רמד ס"א. סי' רנב ס"ו.
- רט. מרדכי כתובות סי' קע. וראה גם שוע"ר סי' רנד קו"א ס"ק ב. סי' שנ ס"ק א. כללי הפוסקים וההוראה כלל ריז.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.