וממוצא
וממוצא דבר נשמע הטעם דשכיר שנה וחדש דמי לקבלןקנא, משום דבעל הבית אינו יכול לחזור בו שלא באונס כבשכיר יום יום, ונמצא שמלאכת כל השנה והחדש היא קנויה לו ושלו היא (כמו בקבלן) לענין שכרו שלא יפסיד אם יהיה בעל הבית מוכרח לבטל בימי אבלו מחמת אונס תקנת חכמים ומשה"נ לא הכריחוהו חכמים ע"ז מאחר שהמלאכה קנוייה להשכיר שאינו אבל. והוא הדין והוא הטעם בשבת לענין שכיר נכרי שאינו מצווה על השבת, והילכך ס"ל להב"יקנב ורמ"אקנג וט"זקנד דהיינו דוקא בשכיר למלאכה מיוחדת לעסוק בה תמיד כל הימים כל זמן שכירותו, די"ל בה שנעשה כאילו מסרה לו בקבלנות, דכמו שלהקבלן נקנית המלאכה במשיכת החפץ שהמלאכה נעשית בו כך להשכיר נקנית בדבור עד מלאת הימים, מאחר דשוין (לענין) שאין בעל הבית יכול לחזור בו מרצונו. אבל בשכיר לכל המלאכות שיצטרך לא שייך כלל שהמלאכות קנויות לו לשכרו, מאחר שאין שכרו משתלם אלא לפי משך הזמן ולא לפי המלאכות כלל, דכמה שעות שאין לו מה לעשות ואנוס הוא בעל הבית, ואפילו הכי אינו יכול לנכות לו כלום, דלכך שכרו מתחלה. ומהאי טעמא נמי הכריחוהו ומנעוהו חכמים שלא לעשות לו בשבת, כי מאחר שבהכרח ואונס זה אין מפסידין כלום להשכיר, אילו היה ישראל ובעל הבית היה אבל, משום דלא עדיף אונס זה מאונס דאין לו מה ליתן לעשות, א"כ אין המלאכות קנויות לו לשכרו ושפיר מנעהו, וה"ה לנכרי בשבתקנה.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.