ושאני
ושאני שכיר יוםצ, דכיון שכל יום מתחשב לבדו הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממשצא, דהא לענין דין שליחות אין חילוק בין בחנם בין בשכר מדאורייתא בישראל, והוא הדין מדרבנן בנכרי. משא"כ כששכרו לשנה לא נעשה שלוחו לשבת, מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול א"כ אינו עושה בשבת בשביל שכירות הישראל ושליחותוצב. ואף דישראל כהאי גוונא מיקרי שלוחו, היינו משום דיום השבת יוכל להכלל ג"כ בכלל שכירותו, אבל בנכרי לא אסרו אלא היכא דמיחזי כשלוחו, דמיחזי דייקא, ולא מה שיוכל להיות נכלל בכללא. ואף דגם בשכיר יום כששכרו לימים סתם הרי לא פירש לו יום השבת, אלא שכשעובד בו נכלל ג"כ בכלל שכירות זו, מ"מ כיון שמחשב עמו חשבון הימים, או אפילו משלם לו סתם לפי חשבון בלי הזכרת החשבון בפירוש, לא מקרי הבלעה בכהאי גוונא, אלא כשמבליע בשעת השכירות כגון לשבוע כמ"ש בסי' ש"וצג. וכיון שיום השבת משתלם להנכרי בפני עצמו אין לך מיחזי כשלוחו גדול מזה, מאחר שנראה לעין שמשלם לו בעד יום השבת כפי סך הפיסוק שפסק עמו בעד כל יום בשעה ששכרו לימים, ולא כמי שמשלם למי שעשה מלאכה מעצמו יום אחד בלי שום שכירות ושליחות כלל, שבודאי דרך בעל הבית שלא לשלם לו כל כך כמו אילו שכרו לו. וז"ש הרמב"ם שלא יחשוב עמו יום יום, יום יום דייקא, ולא יחשוב דייקא, שלשון יחשוב משמע חשבון הפירעון לומר לו שינכה בעד כל יום שבטל לפי ערך סכום הימים שבשנה שנמצא שכר יום השבת משתלם לו שלא בהבלעה, וקמשמע לן שאף שבשעת השכירות היתה בהבלעה אם אחר כך חוזר ומחשב יום יום אסורצד.
הערות
- צ. כי לפי שיטתו במהדו"ק נתבאר טעם החילוק ביניהם לעיל בקו"א ס"ק א, שתלוי אם שכרו לגמור כל המלאכה או שכרו לעבודת ימים. אמנם לפי המבואר לעיל כאן, שגם בשכיר שנה במלאכה שאין לה קצבה נקרא קבלן, ע"כ צריך לחלק ביניהם כדלקמן.
- צא. ראה צ"צ שם.
- צב. ובזה מיישב הוכחתו לעיל בקו"א ס"ק א, שאיך אפשר לחלק בזה בין שכירות לקבלנות, והרי הבלעה אינה מועלת אלא לשכר שבת בלבד.
- צג. סעיפים ח-ט.
- צד. ראה שוע"ר סי' רמה ס"ב.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.