והשתא
והשתא אתי שפיר מ"ש רמ"א סי' רנ"ב ס"ב בהג"ה אסור בערב שבתנט, ומ"ש המ"א שםס צ"ע מנא ליה לרמ"אסא לחדש חילוקים חדשים שאין להם זכר בפוסקים וגם לא הזכירם. ולפי מ"ש אתי שפיר, דיש לסמוך אספר התרומה וסיעתוסב, ברביעי וחמישי עכ"פ. וכהאי גוונא כתב רמ"אסג סס"י רמ"ז. והשתא אתי שפיר נמי הא דפשיטא ליה לספר התרומהסד דשכיר שנה שרי משום דקצץסה, אע"ג דבירושלמיסו לא התירו אלא קיבולת דעדיפא שהמלאכה שלו כדאיתא בגמרא ריש פ"ב דמועד קטןסז, אלא ודאי משום דס"ל לספר התרומה דקצץ וקיבולת שני ענינים הם, וקבולת דעדיפא התירו אף בלא קצץ, והתירא דקצץ מילתא אחריתי היא, וילפינן לה משילוח אגרת דלא מהני קיבולת וקצץ מהני. ופשיטא ליה דמהני נמי בלא קיבולת, מהא דתנןסח אין אומרים לו אל תכבה דאדעתא דנפשיה קעביד שיודע שלא יפסיד, אע"ג דלא הוה כקבולת ואין המלאכה שלו, וכל שכן בקצץ ממש. וממילא ע"כ צ"ל דשכירות שבירושלמי היינו דוקא שכירי יום ולא שכירי שנה, כדאשכחן חילוק זה בברייתא ריש פ"ב דמועד קטן כמו שיתבאר לקמן. אי נמיסט כמ"ש המגיד משנה והרמב"םע. דלא כהמ"אעא שהשיא דעתו לדעת אחרת כדרך השרים כו', וזה אינו, כמבואר מלשון הרמב"ם שם הל' י"ד ששכרו לשנה או לשתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם כו', דלא שייך למימר הכי בכל עת שיצטרך לו ליטע כרם יטע לו דכמה כרמים יכול ליטע בשנה וכמה חצרות יוכל לבנות, וגם הל"ל כרמים וחצרות או ליטע בכרם. וגם לשון רמ"א בהג"העב או ספר כו', וכן הוא בב"יעג, לא משמע הכי כלל. וכן דעת הב"יעד וט"זעה גבי מרחץעו, שעיקר האיסור משום מראית העין, כהאוסרים בשדה בסי' רמ"דעז. והיינו לפי דעת הרמב"ם דס"ל כספר התרומה. אלא דאפשר דמיירי במלאכה מיוחדת דוקא כמ"ש ב"י סי' רמ"דעח. ולטענת הראב"דעט י"ל דכיון שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד אע"ג דמטיא הנאה לישראל ממילא שריפ, כמ"ש הר"ן סוף פ"ק דע"זפא ולזה נתכוין הב"י סימן רמ"גפב במ"ש ואע"פ שיש לדחות כו'. ומ"ש המ"א שםפג שאף אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם כו' זה אינו במהר"י אבוהב שבב"יפד אלא הוספה מדעת עצמו, לדחות דעת הרמב"ם להבנת המגיד משנה וב"י וט"זפה. ולא קשה מידי, דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו לפי הפסיקה שביניהם בשעת השכירות (ותלמוד ערוך הוא בפרק הזהב דף נ"ח ע"אפו), אלא מרצונו הטוב לקיים דברי חכמים שלא יחשוב עמו יום יום כמ"ש הרמב"םפז, ומה לו להנכרי בזה. וגם להישראל איסורא הוא ולא דינא, ואיך יומשך מזה איסור להניחו להנכרי לעשות כרצונו, ולפסוק הדין שאין לנכרי ריוח בעשייתו ובעבודתו בשבת, מאחר שהיה יכול לנכות לו בעד השבתות שמבטל בלי רשות הישראל ע"פ הדין והאמת, לפי הפסיקה שפסק עמו בתחלת השכירות. ועוד אפשר שגם חכמים לא אסרו לחשוב עמו אלא באמצע שנה, לפי שעי"ז יהא נזהר לעשות להבא, אבל אם הנכרי שבת כל השבתות השנה בלי רשות הישראל מנ"ל לחייבו לשלם שלא כדין, דמה בצע לחכמים בזה להוציא ממנו ממון להנכרי מאחר שכבר עברה השנה. וע"כ צ"ל שכוונת המ"א אם לא יעשה בשבת מפני מחאת הישראלפח. אבל גם זו אינה טענה מוכרחת לחייבו למחותפט, מאחר שכשעושה עכשיו קודם שמוחה עביד אדעתא דנפשיה.
הערות
- נט. משא"כ ביום ה' מותר אפילו לא קצץ. וכ"ה בשוע"ר שם ס"ו.
- ס. סק"ח, שהקשה ממ"ש רמ"א בסי' רמז ס"א להחמיר שלא לצורך באגרת ביום ה' כשלא קצץ (וכ"ה בשוע"ר שם ס"ה). וחילק ביניהם כמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ו.
- סא. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רצה בהערה. ובס' העו"ב בקו"א (מלבורן) שאוצ"ל "להמ"א".
- סב. שמתירים בקבלנות בלא קצץ (משא"כ באגרת).
- סג. אוצ"ל: המ"א. עיי"ש סק"ט. ובשוע"ר שם ס"י.
- סד. כדלעיל. וראה גם סי' רנב: דשכירים אליו והוי כמו קצץ. וראה לעיל קו"א ס"ק א שביאר הטעם, שלדעת ס' התרומה גם זה נק' קבלן, כיון שקיבל עליו לסיים כל המלאכה שיצטרך.
- סה. ראה מהדו"ב לסי' רנב וסי' דש ד"ה וקרוב, הטעם דמקרי קצץ, משום דאילו היה נשכר מלבד השבתות היה פוחת לו משכרו ודאי.
- סו. פ"א ה"ח.
- סז. יא, ב. וכמבואר בשוע"ר סי' רמד ס"א.
- סח. קכא, א. וכמבואר בשוע"ר סי' שלד סכ"ו.
- סט. כאן בא לבאר בארוכה את שיטת הרמב"ם בגדרי שכיר שנה, ואח"כ (לקמן ד"ה וספר התרומה) חוזר לענינינו.
- ע. פ"ו הי"ב: ששכר הגוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו.
- עא. סי' רמד ס"ק יד. וכמבואר בשוע"ר שם ס"ט.
- עב. סי' רמד ס"ה.
- עג. שם ד"ה ומכלל דברי הרמב"ם.
- עד. סי' רמג ד"ה ומ"ש בספרי (שמסתפק בזה, כמבואר בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ו), וסי' רמד ד"ה ומכלל דברי הרמב"ם.
- עה. סי' רמג ס"ק א. וראה גם סי' רמד ס"ק ה (שנתבאר לקמן ד"ה וממוצא דבר).
- עו. שמבואר בפנים כאן ס"ג, ששוכר נכרי לכל השנה להתעסק כו'.
- עז. סעיף א. שוע"ר שם ס"ב.
- עח. ד"ה ולענין שוכר לו גוי לשנה. וכ"פ הרמ"א שם ס"ה. וכן יתבאר לקמן ד"ה אלא דבהא (בדעת הרמב"ם). משא"כ ס' התרומה סובר הכי אפילו בשכיר שנה לכל המלאכות, כדלקמן שם.
- עט. פ"ו הי"ב: אותה מלאכה משתרשא ליה ואין זה דומה לקבלנות.
- פ. ראה שו"ת צ"צ או"ח סי' כט ס"א.
- פא. כא, ב ד"ה ומהא (דמה"ט מותר גבי אריסות).
- פב. ד"ה ומ"ש בספרי רבינו הלכך מותר בקבלנות.
- פג. סק"ב. וכ"ה כאן בפנים ס"ג, ובשוע"ר סי' רמד סי"א (בדעה הא').
- פד. שם. וראה שוע"ר סי' רמד קו"א ס"ק א ד"ה ומיהו צ"ע, שביאר שיטת המ"א בזה, שלא יסתור את דברי מהר"י אבוהב שהביא.
- פה. שלפירושם בדעת הרמב"ם גם זה מותר מעיקר הדין וכנ"ל.
- פו. ראה שארית יהודה יט, ב.
- פז. שם סוף הי"ב.
- פח. שצריך למחות בו, כמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ז ואילך.
- פט. וכן הקשה על המ"א בשוע"ר סי' רמד בהג"ה שבסוף קו"א ס"ק א.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.