עיין

הערות

1. א. מהדורא בתרא זו שייכת בעיקר לשוע"ר סי' רמג ס"ג. סי' רמד ס"ט-יא. סי' רנב ס"י. וראה במצויין בשוה"ג שם ושם.
2. ב. לכללות מהדו"ב זו ראה העו"ב בקו"א (מלבורן) ע' קיז ואילך. ביאורי השלחן ע' תא ואילך. סיכום כללי: בקו"א סי' רנב ס"ק ה נתבארה שיטת מהר"ם מרוטנבורג שנכרי העושה מעצמו לצורך ישראל אין צריך למחות בו אפילו כשעושה בשל ישראל ובבית ישראל, ומסיק שם ד"ה והנה לפי, דלא קיי"ל כחילוק מהר"ם אלא כשאינו רואה או שאינו עושה משל ישראל. וכן נפסק שם ס"י. סי' רעו ס"ג. סי' שה סל"ד (לאסור כשהוא משל ישראל). אמנם כאן מבאר שיטת רוב הפוסקים המתירים, ומסיק (לקמן סד"ה והנה מהר"ם): לדינא נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס'. ורק במקום שהישראל נהנה מהמלאכה בשבת מסיק (שם ובסוף המהדו"ב) שאפשר כולם יודו שצריך למחות. וראה העו"ב תתכה ע' 49 ואילך.
3. ג. קכב, א סד"ה רבא.
4. ד. קכב, א ד"ה ואם (בכיבוי וכיוצא בו). וכ"ה בתוס' הרא"ש שם ד"ה מאכיל. וכ"ה במ"מ פ"ו ה"ד בשם התוס'. וראה גם לקמן סד"ה וספר התרומה.
5. ה. נתבאר בשוע"ר סי' שכה ס"כ.
6. ו. קכא, א. וכמבואר בשוע"ר סי' שלד סכ"ו.
7. ז. ח"א סי' נט.
8. ח. פ"ו ה"ד, ממשמעות הרמב"ם שם, ובשם התוס'.
9. ט. פט"ז סי' יב.
10. י. יז, ב (ז, א) ד"ה ובכולן.
11. יא. שהר"ן אוסר רק בהדליק נר כיון שגוף הישראל נהנה מאורו (כדעת התוס' שם, וכמבואר בשוע"ר סי' רעו ס"א), אלא כמו שהוכיח מדבריו באליה רבה ס"ק ט, שמחלק בין קצץ (שמותר אף בנר) ללא קצץ (שאסור אף בשאר מלאכות).
12. יב. על מסכת שבת, שנדפסו לראשונה בשנת ת"פ.