(יא)

(יא) במה דברים אמורים בשקין כו'. מלשון רש"יקסה משמע קצת שצריך לשמטן, אבל אם מקצה מדעתם שיהיה שם כל היום הרי זה מבטל כלי מהיכנו. וכן כתב בהדיא במאורקסו, עיין שם שכתב דההיא דקורה שסומכים בספסלקסז ברפיקסח מיירי שדעתו לשמטו אחר כך אבל אם הקצהו לכך אסור עיין שם. והר"ןקסט הביא גם כן דעתו בתחלה, ואחר כךקע הביא דעת אחרים דאף אם דעתו לנער אחר כך לא שרי אלא בפסידא משום ביטול כלי למקצת שבת, דהיינו שהקצהו מדעתו למקצת שבת, ובהכי מתרץ ההיא דבולסאקעא עיין שם.

אבל מלשון הרי"ףקעב והרמב"ם סוף פרק כ"הקעג וטור וש"ע סי' שי"ג ס"ז משמע שכיון שאם רוצה ליטלו היה יכול שרי אף שאינו נוטלו. ואף שכך הוא גם כן לשון הגמראקעד, ואפילו הכי פירשו המאור שיהיה דעתו כן, מכל מקום הפוסקים לא הוה להו לתפוס לשון זה שיכולים לפרשו כפשוטו שתלוי ברצונו, אלא ודאי שכן הוא דעתם באמתקעה. וכמו שכתבו התוס' דף מ"גקעו לענין ביטול לשעה, שכשיכול להפריחם אין כאן ביטול אף שאינו מפריחם, והוא הדין לענין ביטול לכל היום. ולפי דבריהםקעז בשליפי זוטריקעח אין כאן ביטול כלל משום שבידו לשלוף מיד, דבלאו הכי אסור אפילו בהפסד מרובה לפי דעתם שלענין ביטול כלי אין חילוק בין איכא הפסד מרובה או לא, ואי איכא בשליפי זוטרי ביטול לפי שעה לפי דבריהם מאי קאמרי שם ע"ב בד"ה כבר דמה חששו כו'קעט, והלא לעילקפ כתבו דאף לרבי שמעון מיתסר משום דמבטל בשעה שהנר דולק, אלא ודאי סבירא להו דהכא אין כאן ביטול כלל שמיד יכול לשלוף. והנה המג"א בסי' רס"ה סק"ו וסק"[ב] סבירא ליה גם כן כהתוס', ולהכי התיר בנר של שעוהקפא ואפילו הכי אסר כאןקפב בשליפי זוטרי שלא במקום הפסד מרובה, וע"כ צריך לומר דכאן אינו יכול לשלוף מיד כמ"ש בפניםקפג. וכן צריך לומר אף להר"ןקפד, דלמה לא התירו גם בבולסא להביא כרים ולשלוף מיד דומיא דאפרוחים שיורדים על הסל ומהסל לארץקפה, והכא נמי כן הוא, אלא ודאי שאי אפשר, אבל גבי נר אפשר מידיקפו, וכן גבי פחמים אי הוה אפשר הוה שריקפז אע"פ שאין דעתו לנערם.

ואפשר דאף הרז"ה ור"ן מודים דבכה"גקפח שאינו חושש לנערם, ולא אסרו אלא כשמקצהו מדעת. והא דאיצטריך הרז"ה להתנות גבי קורה שיהיה בדעתו כן, היינו משום דהתם לא שייך למימר שאינו חושש להסירו משם דהא צריך לו שיהיה דוקא שם, ולכן צריך שיהיה בדעתו כן בפירוש ובלאו הכי אסור, כמו בביצהקפט ושמן שתחת הנרקצ. אבל להרמב"ם פכ"ה וטור וש"עקצא שלא כתבו כן שם, צריך לומר דשאני ביצה ושמן שבשעת נתינת הכלי ניכרת מחשבתו שאין דעתו לנער אחר כך שלא להפסידם, כמו שכתב הגהות אשר"יקצב, שהרי עיקר נתינת הכלי הוא בשביל כך, ואם ינער אחר כך אם תשבר הביצה וישפוך השמן לארץ (דאין לומר שינער לכלי אחר, דאם כן יבטל אותו כלי ומאי אולמיה דהאי מהאי כמו שכתב מהרש"א שםקצג בתוס' הנ"לקצד) מה הועיל בתקנתו, מה שאין כן בקורה אינה ניכרת מחשבתו בשעת נתינת הספסל שדעתו לכל השבת דשמא יסירנו אחר כך כשיצטרך לו לישב עליו, ואף שתשאר הקורה כשהיתה מכל מקום הועיל לפי שעה, שבכל שעה היא מכבדת ויכולה להוסיף השבר, וכיון שבשעת נתינת הספסל אין מחשבתו ניכרת לא מחזי כסותר אותו בנתינה זו לכל השבת אלא לפי שעה ושרי משום פסידא דקורה והבית. ואפשר שאף המג"א שהעתיק כאן דעת הר"ן, אפילו הכי לענין גוף הביטול אי הוה במחשבה בעלמא לא פליג על משמעות הרמב"ם וטור וש"ע סי' שי"ג, ומה שכתב כאן דאין לבטל לפי שעה אין כוונתו במחשבה בעלמא, אלא דומיא דשליפי זוטרי דלא סגי בלא בטול למקצת שבת, או כגון שניכרת מחשבתו כגון שרוצה לקבל איזה מוקצה בתוך כלי, ואף שדעתו לנערו אחר כך מכל מקום לפי שעה ודאי ניכרת מחשבתו שרוצה לבטלו, דאם ינערו מיד למה מקבלו כלל.

ולהכי סתמו הטור וש"ע סי' ש"י ס"וקצה ולא הזכירו ביצה ושמןקצו, משום דאף לפי שעה לא שרי אלא במקום הפסד מרובה. וכן משמע בהדיא בש"ע סי' של"חקצז דכשאין הדלף ראוי אסור, ולא התנה דדוקא כשמקצה לזה לכל השבת אבל אם דעתו לנערו אחר כך שרי, אלא ודאי דזה אינו. וכן הוא כוונת המג"א סי' רס"הקצח שכתב שיש ליישב קושיית הר"ןקצט שהקשה לדלף עיין ר"ן. ומה שכתב המג"א כאןר בתחלה מדהשמיטו הא דבולסא כו'רא, זה אינו, דאף לפי דעת הרז"ה לא הוי להו להשמיט, עיין שם בסוף דבריורב. ואין לומר דס"ל כתחלת דבריורג, זה אינו דהא לא קיי"ל כר' יצחק, ומהאי טעמארד כמ"ש הרי"ףרה ורא"שרו. וכן לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמותרז לא הוי להו להשמיט, דהיא הלכתא רבתא לשבתא עיין שם. אלא ודאי שסמכו על מה שכתבו כלים דוקארח וכמו שכתב המג"ארט, אם כן אין הכרח דסבירא להו כרז"ה, ומסתמא הרמב"םרי קאי בשיטת הרי"ף רבוריא, וגם הב"יריב אין דרכו לסתום לגמרי דלא כרמב"םריג:

הערות

  1. קסה. קנד, ב ד"ה והא.
  2. קסו. שם (סו, ב): שלא נתנן תחתיהן אלא ע"ד לשמטן ... והוא דכוון דעתיה להכי.
  3. קסז. משנה קנא, רע"ב. הובא לקמן סי' שיג סכ"ג.
  4. קסח. כאוקימתת הגמ' מג, א.
  5. קסט. שם (סו, ב) ד"ה דאי.
  6. קע. ד"ה ואחרים.
  7. קעא. בגמ' קנד, ב (זכוכית רחבה דלקמן סכ"ו).
  8. קעב. שם (סו, ב).
  9. קעג. הלכה כה.
  10. קעד. מג, א: דאי בעי שקל ליה.
  11. קעה. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קצא.
  12. קעו. ע"א סוד"ה בעודן (הא').
  13. קעז. של התוס'.
  14. קעח. שבגמ' קנד, ב.
  15. קעט. להתיר (בשליפי זוטרי).
  16. קפ. מג, א סוד"ה בעודן (הא').
  17. קפא. וראה גם לעיל סי' רסה ס"ה.
  18. קפב. סקי"ד.
  19. קפג. סעיף כו.
  20. קפד. אף שלענין כל היום הביא דעת הרז"ה דלא סגי במה שיכול לשמטן אח"כ, מ"מ סגי במה שיכול לשמטן מיד (שיהי' מותר אף בלא פסידא).
  21. קפה. גמ' שם. לקמן סי' שח סע"ח.
  22. קפו. אוצ"ל: מיד.
  23. קפז. ראה לעיל סי' רסה ס"ז.
  24. קפח. אוצ"ל: בכה"ג.
  25. קפט. גמ' שם.
  26. קצ. משנה מב, ב. לעיל סי' רסה ס"ג.
  27. קצא. סי' שיג סעיף ז (לגבי קורה).
  28. קצב. פ"ג סי' יח. וראה גם לעיל סי' רסה סוף ס"ה.
  29. קצג. מג, א סוד"ה בא"ד דלדידיה.
  30. קצד. ד"ה בעודן עליו.
  31. קצה. ולקמן שם ס"י.
  32. קצו. לאסור ליתן תחתם כלי.
  33. קצז. ס"ח. ולקמן שם ס"ט.
  34. קצח. סק"ב ד"ה וגם.
  35. קצט. שם (סו, ב) ד"ה ואחרים.
  36. ר. ס"ק יד, שדעת הרי"ף והרא"ש והטור דשרי לבטל כלי מהיכנו לשעה, אפילו שלא במקום הפסד מרובה.
  37. רא. היינו חתיכות זכוכיות רחבים לחלונות שאסור להניח תחתיהם כרים וכסתות משום שאין בהם הפסד מרובה.
  38. רב. של הרז"ה שאוסר להניח כרים וכסתות תחת הבולסא עכ"פ מטעם טירחא יתירה בדבר שאינו כלי.
  39. רג. שבולסא אסור מטעם דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת (כר' יצחק מג, א – ולא קיי"ל כוותיה).
  40. רד. מהא דמתירין להביא כרים וכסתות ולהניח תחתיהן.
  41. רה. שם (סו, ב).
  42. רו. פכ"ד סי' א בסופו.
  43. רז. שם (סו, ב).
  44. רח. שמזה מובן שאם אינם כלים (כמו הבולסא) אסור.
  45. רט. סי' רסו ס"ק יד, בדעת הרי"ף והרא"ש והטור ושו"ע.
  46. רי. פכ"א ה"י, שהעתיק דין הבולסא.
  47. ריא. ראה גם לקמן סי' רעא קו"א סק"ג. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קצט.
  48. ריב. שהשמיט דין הבולסא כפי שהקשה המ"א שם.
  49. ריג. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעג.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.