ג)
ג) באחד משני כו'. במג"א סק"י משמע שכן הוא ג"כ דעת הסמ"גיד דבעינן הפסק כלי. וכן הוא דעת המג"א בסימן תקי"ד סק"י שלא התירו אפילו גרם כיבוי אלא למנוע שלא ישרף יותר. ועיין שם בט"זטו שתחיבת הנר למים הוה כיבוי ממש ובחול אינו אלא מונע שלא ישרף יותר. וזהו ג"כ דעת המג"אטז שהתיר שם בחול אפילו ביו"ט ואסר כאן במים אפילו מבעוד יום.
ולהט"ז שםיז צריך לומר דסבירא ליה כמו שכתבו התוס' כאןיח בתחלה דחיישינן שמא יפלו הנצוצות בשעת נתינת המים, ולהכי שרי התם. אבל לפי מה שכתבו התוס' אחר כך לגירסת ר"ח והסכים לזה המגיד משנהיט, וכל שכן לתירוץ האחרון של התוס' שהסכים לו הר"ןכ, אין היתר כלל בזה. וכל שכן לפי מה שכתב רמ"א בסימן של"דכא כר"יכב דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום פסידא, עיין שם. הילכך אין להתיר אלא לצורך גדולכג, אבל בלאו הכי פשיטא דאין לסמוך על הט"זכד נגד ר"ח והתוס' והר"ן ומגיד משנה ורמ"א ומג"א. ובפרט שיש אוסרים אף בטלית שאחזה בו האור ליתן מים מן הצד כמו שכתב ב"י סימן של"דכה:
הערות
- יד. לאוין סה (טז, ג).
- טו. סוף סק"ו.
- טז. סק"ח.
- יז. שהתיר להניח הנר במים כשיש צורך קצת.
- יח. מז, ב ד"ה מפני.
- יט. פי"ב ה"ו: והאחרון נראה עיקר.
- כ. סוף פ"ג.
- כא. סעיף כב.
- כב. כרבנו יואל במרדכי רמז שצט. וראה גם לקמן סי' תקיד קו"א סק"ג.
- כג. וכ"כ לקמן שם, ושם (במוסגר): או לצורך מצוה.
- כד. ולקמן שם: ועל רמ"א בסוס"י רסה ע"ש במ"א.
- כה. ד"ה וטלית.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.