(ז)
(ז) ומכל מקום אם רואה כו'. דוקארד רואה אבל יודע אין צריך למחות אפילו כשלא קצץ כשנתן לו בד' וה', דאל"כ האיך מותר לשלוח אגרת בד' וה'רה הא ודאי לא יעמוד בשבת באמצע הדרך. וכן כתבו בהדיא בעולת שבת סי' זה ס"ג ובט"ז ריש סי' רמ"ח ופשוט הוא. ועוד דמשנה שלימה שנינורו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה, אע"ג דהוה ליה כעושה בטובת הנאהרז כמ"ש לעילרח. דאם אין היתר בערב שבת בטובת הנאה אלא כשאפשר שלא יעשה בשבת א"כ מה הפרש יש בין טובת הנאה ללא קצץ, ממ"נ אם תולין להקל שלא יעשה בשבת אף בלא קצץ לישתרי ואם יעשה אף בטובת הנאה אסור, אלא ודאי דזה אינו, דכל שאינו רואהו עביד אדעתא דנפשיה, כדמשמע בהדיא בהגהות מרדכי הנזכר לעילרט, ומשמע שם (עמ"ש לעילרי) שהכל תלוי במה שהנכרי רואה מדעת הישראל שאינו מוחה בידו שעושה בלא רשותו, ולהכי בדליקה שאין צריך רשות קעביד אדעתא דנפשיהריא. וגבי קבולת בבית נכרי, צריך לומר דמכל מקום לעשות בשבת בשל ישראל צריך רשות (כמ"ש בפניםריב). ואפשר דאף שאינו רואהו ממש אלא שהנכרי יודע בבירור שהישראל יודע מעשייתו בשבת ויכול למחות בו בקל כגון שעובד סמוך לביתו ואינו מוחה בו א"כ גלי דעתיה דניחא ליה ואדעתיה קעביד, ואפשר דלא אמרינן דעביד אדעתיה אלא אם כן רואהו ממש שאז מה שהוא עושה בשעת ראייתו אותו הוא מתכוין שתהא לרצון לפני הישראל הרואהו וצ"ע.
הערות
- רד. לכללות קו"א זה ראה העו"ב ע' פב ואילך. ביאורי השלחן ע' שעב ואילך.
- רה. כדלעיל סי' רמז ס"ה.
- רו. קכא, א.
- רז. רש"י שם ד"ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד. אלא ודאי מה שיודע - לא איכפת לן בעושה בטובת הנאה, ומה שרואה - לא איכפת לן מטעם דלקמן.
- רח. קו"א ס"ק ה ד"ה ובא וראה (לדעת רבינו שמחה בהגהות מרדכי רמז תנב – שלשיטתו מביא כאן הוכחה זו).
- רט. בשם רבינו שמחה, שלענין מכבה שייך לומר נכרי אדעתיה דנפשיה קעביד.
- רי. ס"ק ה ד"ה והנה לפי (ושם במוסגר ד"ה ולרבינו שמחה, אף לענין דליקה).
- ריא. ראה גם במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והנה מהר"ם.
- ריב. אוצ"ל "כמ"ש לעיל" (בקו"א לעיל שם - בדעת הגהות מרדכי בשם רבינו שמחה, שלשיטתו מביא כאן הוכחה זו), משא"כ לשיטת המ"א, מוכיח שם הטעם כמבואר בפנים כאן ס"ח.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.