(ו)

הערות

1. קנט. לכללות קו"א זה ראה העו"ב ע' סח ואילך. ביאורי השלחן ע' שסז ואילך.
2. קס. קו"א ס"ק א.
3. קסא. פ"א סי' לו.
4. קסב. טור ושו"ע שם ס"א. לעיל שם ס"ב.
5. קסג. ראה ביאורי השלחן ע' תקיא.
6. קסד. הלכה יב: אותה מלאכה משתרשא ליה.
7. קסה. מ"א סי' רמד ס"ק טו, בדעת הראב"ד.
8. קסו. ד"ה ומה שכתוב בספרי. ובמהרי"א שם ד"ה ומה שכתוב בספרים.
9. קסז. שאפשר לדחות טעם זה (של מהר"י אבוהב).
10. קסח. ד"ה ומכלל דברי הרמב"ם: מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום כו' ומרחץ כו'.
11. קסט. ס"ק א: דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו. וראה שם ס"ק ב בארוכה.
12. קע. פ"ו הי"ב: כגון ששכר הגוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו ה"ז כותב ואורג בשבת ומותר.
13. קעא. סי' רמד ס"ק יד. וראה מהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, שהוכיח מלשון הרמב"ם דלא כהמ"א.
14. קעב. סי' רמד ס"ה, שאוסר בשכיר שנה לכל המלאכות לכולי עלמא. וכדלעיל שם סי"א.
15. קעג. כגון שהישראל נותן לו מעות בערב שבת לקנות.
16. קעד. ממנו הישראל מה שקנה עבורו.
17. קעה. גבי נתן בגד לכובס ואמר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת.
18. קעו. ס"ק יב.
19. קעז. ב"ח סי' שכ ד"ה כתב במרדכי.
20. קעח. החלב שחולב בשבת. וכ"ה לקמן שם סל"א.
21. קעט. ס"ק יג.
22. קפ. ולעיל שם סי"א, שאין לסמוך על דעת המתירים בשכיר שנה לכל המלאכות.
23. קפא. עד כאן ביאור אופן הא' בפנים בדעת הט"ז. עתה בא לבאר אופן הב' שבפנים, שאפשר שאין חולקים.
24. קפב. היינו בסי' רמד ס"ה.
25. קפג. ראה שם ס"ק ה.
26. קפד. ראה מחשבת חיים ע' קמא. כללי הפוסקים וההוראה כלל שטו.
27. קפה. ס"ק א-ב.
28. קפו. שהרמ"א הוא בסי' רמד ס"ה והט"ז הוא בסי' רמג ס"א-ב.
29. קפז. ס"ק יג.
30. קפח. שו"ת (פראג) סי' מט. תשב"ץ סי' מא. וכדלקמן סי' שה סכ"ט.
31. קפט. רמז תמח.
32. קצ. כדלקמן שם סכ"ט.
33. קצא. כדלקמן סי' שז סל"ה.
34. קצב. רמז תנט: ואחרי שאיסור אמירה מותר בקצץ, בדבר מצוה מותר לקצץ בשבת. וראה לקמן סי' רסג קו"א ס"ק ח ד"ה והענין הוא, טעם הדבר כיון שהם ב' איסורים נפרדים.
35. קצג. המצויינים לעיל סי' רמד סי"א.
36. קצד. דאסור לקמן ס"ז.
37. קצה. קו"א ס"ק א.
38. קצו. מטעם צער בעלי חיים.
39. קצז. ט"ז ס"ק ג, שגם כשיש קפידא אין איסור, רק שלא יאמר לו בפירוש ראה שאני צריך לו במוצאי שבת.
40. קצח. קו"א ס"ק א, שכשיש ריוח גם לנכרי מודה המ"א שמותר. וראה ביאורי השלחן ע' רכד.
41. קצט. אמנם במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, מסיק שאין חוששין לריוח הישראל, ושם ד"ה אלא דבהא, ביאר טעם האוסרים בשכיר שנה לכל המלאכות הוא מדהוי שכיר ימים רבים ולא קבלן. וא"כ אין ללמוד משם לנידון דידן. וע"כ כתב בשו"ת שארית יהודה סי' ה (יט, ד ואילך) שאפשר לפי מה שחזר במהדו"ב גם זה מותר (ולענין שכיר שנה, ראה מה שצויין לעיל סי' רמד סי"א, מסקנתו במהדו"ב). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שו.
42. ר. סעיף כו. לקמן שם סכ"ו. וכן נפסק לעיל סי' רמד סי"א, שבמקום הפסד כדליקה יש לסמוך על דעה זו. וראה במצויין שם מסקנתו במהדו"ב להתיר גם בשאר מלאכות מטעם שנכרי העושה מעצמו אין צריך למחות בו.
43. רא. אפילו שכירו המושכר לו לזמן.
44. רב. שמתיר לשלוח אגרת בד' וה' ע"י עבדו השכור.
45. רג. זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות אין קפידא לישראל מתי יעשה.