והנה
והנה תשובת רש"ל לא היתה לפניו רק מה שהעתיק המ"אקנ כמבואר שם בדבריו, ובודאי אילו ראה אותה לא כתב כןקנא, דמבואר שם דעיקר שאלת השואל היתה אם נתיר מחמת פסידא דומיא דמכס, ואם לא היה מקפיד כלל על ביטולו לא דמי כלל למכס דשרי משום דאדם בהול כו', וכאן אינו בהול כלל שאינו מקפיד כלל, ואף רש"ל לא דחה זה אלא מטעמים אחרים ע"ש. אלא ודאי דלהקפדה לא חיישינן אלא כשהנכרי עושה רק מחמת קפידת הישראל, כגון בנדון דהרמב"םקנב ששכרו לשנה, ואם לא היה הישראל מקפיד על ביטולו והיה משלם לו כל שכרו משלם אף אם היה מבטל בשבת ולא היה לו עליו תרעומות כלל ודאי שלא היה עושה בשבתות, רק מחמת שהישראל מקפיד על ביטולו הוא עושה גם בשבת, נמצא שהוא עושה אדעתא דישראל ולא אדעתא דנפשיה, אבל הכא שמשלם לו כך וכך בעד כך וכך מלח או כך וכך ברזלקנג אדעתא דנפשיה קעביד להרבות בשכרו, שאם לא היה מקפיד עליו אפשר שג"כ היה עושה כדי לקבל שכר הרבהקנד. וכה"ג ממש מחלק המ"א ריש סי' רמ"גקנה.
אלא שאם ידוע להישראל שלולא קפידתו היו נחים בשבת ולא היו חפצים לא בטורח ולא בצער אז צריך לומר להם שאינו מקפיד עליהם ויעשו כרצונם. ומן הסתם אפשר דאין לחוש לזה כי הוא מילתא דלא שכיחא שהרי לכך הושכרו, ולפיכך סתם רש"ל ההיתר ולא הזכיר אמירה זו. ומכל מקום מאחר שהפנים מאירות מחמיר טוב לחוש לדבריו בדבר שאין בו הפסד כלל, שהרי אם באמת אין עושה רק מחמת קפידתו באמת צריך למחות בידו. ובאמירה זו די אף לבעל פנים מאירות, כיון שמסלק קפידתו ממנו והוא עושה אעפ"כ לדעת עצמו הוא עושה להרבות שכרו. ולא דמי להא דהרמב"ם מודה במקפיד על ביטולו דצריך למחות ולא די באמירה, משום דהתם אף כשמסלק קפידתו ממנו הוא עושה בשבת לטובת הישראל למהר מלאכתו, או כדי לעשות מלאכה אחרת למחר, דודאי אינו מתכוין כלל לטובת עצמו, דמה טובה תהא לו בזה שעושה מלאכה זו היום בשביל כך לא ישב בטל למחר, דהיום מחל לו הישראל ולמחר שמא יקפיד עליו, משא"כ כאן כשהישראל מוחל לו מסתמא עושה לטובת עצמו להרבות שכרו. ומה שלא הזכיר הפנים מאירות אמירה זו היינו משום דאכתי אסור משום טעם הא' דמשתרשא ליהקנו. ועיין ברש"ל שזו היתה עיקר שאלתו של השואל אם יש לאסור משום שהישראל מרויח בעשייתו בשבת, ועל זה השיב לו דאין בכך כלום דכל קבולת דתלוש שרי דגוי אדעתא דנפשיה קעביד (ואפשר שדעתו כספר התרומה וסיעתו להקל לגמריקנז). וכן כתב הט"ז בסי' רמ"גקנח, על מ"ש הב"י שםקנט דיש לדחות דברי מהר"י אבוהבקס גבי שכיר שנהקסא, שכוונתו היא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ואף הט"ז לא חלק שם אלא משום מראית העין ע"ש היטיב. וכן דעת הב"ח שםקסב להקל. וגם המ"א לא סתר זהקסג אלא משום דאף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו משכרוקסד, אבל הכא אף שהוא שכיר שנה מכל מקום שכרו משתלם לפי רבוי מלאכתו ואדעתא דנפשיה קעביד כמ"ש לעיל (ע"ש במ"שקסה בשם התודת שלמיםקסו):
הערות
- קנ. ס"ק יז.
- קנא. ראה צ"צ סי' לא ס"ב.
- קנב. דלעיל ס"ט. אמנם ראה מה שצויין לעיל שם, שגם מזה חזר רבינו במהדו"ב לסי' רמג (ד"ה והשתא אתי שפיר וד"ה אבל אם), ומסיק שלא איכפת לנו בזה אף שמקפיד עליו וגוער בו כו'. וראה גם שו"ת צ"צ או"ח סי' לב.
- קנג. כדלקמן סכ"ב.
- קנד. ראה ביאורי השולחן ע' שטו.
- קנה. ס"ק ב.
- קנו. שלדעתו אסור. אבל בסמוך יתבאר שבזה גם המ"א יודה דלא חיישינן.
- קנז. כדלעיל סי"א.
- קנח. ס"ק ב. נתבארה שיטתם לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ו. וכוותייהו פסק במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, שאין חוששים לריוח הישראל אף בשכיר שנה.
- קנט. ד"ה ומ"ש בספרי.
- קס. שם ד"ה ומה שכתוב בספרים.
- קסא. שאוסר מטעם שכל הריוח לישראל.
- קסב. ד"ה ומה שהקשה מהר"י אבוהב.
- קסג. את החשש של משתרשא ליה.
- קסד. כדלעיל סי"א, ונתבאר לעיל קו"א ס"ק א, שלא חשש לזה אלא כשהישראל מרויח ולא הנכרי.
- קסה. קו"א סק"א.
- קסו. ח"ב (לחמי תודה) סו"סי ד, שאין לחשוש למשתרשא ליה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.