(א)
סימן רמד
(א) ובכך הוא חפץ כו'. דלאא כתוספת שבת סי' רמ"גב דאוסר אם צריך אליו במוצאי שבת מיד משום דהישראל מרויח, דבהדיא מבואר בסי' רנ"ב ס"ד ובהג"ה שםג דכשצריך אליו מותר ללובשו בשבת ולא חיישינן להרוחה זו (ואין סברא כלל לומר דמיירי בעבר ונתן, שאין זה במשמע דבריהם כלל. ועוד דהוה ליה לאסור ללובשו כדי שלא ירויח ולא יעשה איסור למפרע, דכהאי גוונא מצינו בכמה מקומות. עיין במ"ש לקמןד גבי סיתות אבנים). וכן משמע בהדיא בט"ז סי' ש"ז סק"גה ובמ"א סי' רמ"ז סוף ס"ק בו שאסרו לומר לנכרי שצריך אליו שתגמר מלאכתו במוצאי שבת מיד בענין שיצטרך לעשות בשבת, משמע שאם אינו אומר כך להנכרי, אף שבאמת הוא צריך לה במוצאי שבת מיד אין בכך כלום, דאין זו נקראת הרוחה אלא הנאה בעלמאז, ומותר ליהנות ממעשה שבת כשצריך לכך בשבת, או במוצאי שבת לאחר שהמתין בכדי שיעשהח אף שבאמת עשה בשבת, או אפילו מיד במוצאי שבת אם אין ידוע לו בבירור שעשה בשבתט. והרוחה שאסרו הראב"די והרא"שיא ומהרי"איב וב"ייג סי' רמ"ג ורמ"ז, היינו הרוחת נכסיו שמתרווחין ומתרבין על ידי כךיד, דכיון שיש לישראל ריוח נכסים ממש ממלאכה זו אזי מחזי כעושה בשליחותו כמבואר ברא"ש סוף פרק קמא דשבת, אבל בהנאה בעלמא לא מחזי כעושה בשליחותו כיון שלו עצמו יש ריוח נכסים ממש עביד אדעתיה. ומ"ש המ"א כאן סק"א דאין קפידא כו', היינו לאפוקי אם היה מקפיד שתיעשה היום לפי שלא תוכל להעשות כלל למחר ויפסיד מלאכה זו לגמרי, שאז כיון שיש ריוח ממש מחזי כעושה בשליחותו אף דעביד אדעתא דנפשיהטו.
ומיהו צריך עיון בדברי המ"א, שבסי' רמ"ג סק"ב כתב וליכא למימר דאדעתא דנפשיה קעביד כו', משמע בהדיא דהיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מתסיר משום ריוח הישראל, ואמאי אסר כאן בקבלנות דעביד אדעתא דנפשיה. ועוד קשה דכאן בס"ק ט"ז כתב טעם האיסור כששכרו לכל המלאכות משום דמשתרשא ליהטז, משמע לכאורה דאף אם מקרי קציצה אסור כמ"ש בראש הסימן, ואילו בסוף סי' רמ"זיז כתב טעם המתירים (והיינו הגהות מרדכייח בשם רא"ם. ואף שבב"ייט כתב דאפשר דדוקא בדליקה התיר, מכל מקום בספר התרומה סי' רכ"ב מבואר בהדיא דהוא הדין לכל המלאכות ע"שכ. וכן משמע למדקדק היטב בהגהות מיימוניות פ"וכא ובהגהות מרדכי פרק קמאכב. עיין מ"א סי' רנ"ב סוף ס"ק ט' ובסי' רע"ו סק"ד ודו"קכג) משום דזה מקרי קצץ, משמע דטעם האוסרים משום דלא מקרי קצץ אבל משום הרוחה לא מיתסר אי הוה מקרי קצץ, וכמ"ש בסי' רמ"גכד. וצריך לומר דס"ל למ"א עיקר כמ"ש בסי' רמ"ג, ואתי שפיר מ"ש בסוף סי' רמ"זכה. ומ"ש כאן בס"ק ט"ו ט"ז נמי אתי שפיר משום דכאן הרי קצץכו, אלא משום שהוא שכיר שנה ולא היה מנכה לו כלום ונמצא שאין לו ריוח במלאכה, מכל מקום מקרי עביד אדעתא דנפשיהכז (כמ"ש ספר התרומה והגהות מרדכי), אלא משום דכיון שלהישראל יש ריוח ולו אין ריוח מחזי כעושה בשביל ישראל ולא אדעתא דנפשיה כאלו לא קצץ כלל. וז"ש המ"אכח וליכא למימר דעביד אדעתא דנפשיה, ר"ל שירויח בזה שלא יפסיד שכרו שהרי יצטרך לשלם לו, נמצא שאין לו ריוח בזה וא"כ אסור משום ריוח הישראל, אבל אם גם לו היה ריוח לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראלכט. ואף שברא"ש שם מבואר דאף בקבלנות לא התירו אלא כשאין שם ריוח, היינו לענין ליתן לכתחלה בערב שבת, דהא מוכח לה משכירות כלים שאסור להשכיר בערב שבת לפי שיטתו משום דמחזי כו', והיינו כשנותן לו בערב שבת דוקא דמחזי כאומר לו לעשות בשבת, אבל בד' וה' מותר ליתן לו, כ"ש כשהנכרי מסיק המרחץ מאליו בכל שבתות השנה. זהו דעת המ"א בסי' רמ"ג. ומ"ש כאן דאין קפידא כו'ל, י"ל דכוונתו שאם היה לו ריוח בזה היה אסור ליתן לו בערב שבת, דבבא זו כתבה הרמב"םלא במקום מתניתין דאין נותנים כו', כמ"ש המגיד משנה ע"ש. דאף שהרמב"םלב וב"ילג חולקים על הרא"ש גבי שכירות כלים, היינו משום שהשוכר עושה המלאכה לעצמו, ובשביל ריוח הישראל לא מחזי כשלוחו, משא"כ בקבלנות שעושה לישראל אפשר דכולי עלמא מודו, וגם בלאו הכי הא קי"ל כהרא"שלד.
הערות
- א. לכללות קו"א זה ראה ביאורי השלחן ע' רצו ואילך. כוננת מישרים ע' צ ואילך.
- ב. ד"ה וכללא (בדפוסים החדשים ס"ק א). וראה ביאורים שם ס"ק א.
- ג. ולקמן שם סי"א.
- ד. ס"ו ובקו"א סק"ד. וראה ביאורי השולחן ע' רצו.
- ה. ולקמן שם ס"ט. וראה לקמן סי' רנב ס"ה וקו"א שם סק"ו, שיש לפרש דברי הט"ז שם בשני אופנים.
- ו. ולעיל שם ס"א.
- ז. ראה שארית יהודה יט, ב.
- ח. כב' הדיעות דלקמן סי' רנב סי"א.
- ט. כדלקמן שם.
- י. פ"ו מהל' שבת הי"ב (דלקמן ס"ט-יא) והט"ז (דלקמן סי' רמו ס"ב).
- יא. סוף פ"ק סי' לו (דלקמן סי' רמו ס"ב).
- יב. סי' רמג ד"ה ומ"ש בספרים (דלעיל סי' רמג ס"ג). וסוס"י רמז (דלקמן סי' רמז ס"י).
- יג. סי' רמג ד"ה ומ"ש בספרי רבינו. וסוס"י רמז.
- יד. וראה לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ו, שגם בדינים אלו יש חילוק בין רכושו מתרבה לבין ריוח מלאכה זו גופה.
- טו. כדלקמן ס"ט וסי' רנב ס"ה. ושם מבואר אם גם הט"ז הנ"ל מודה בזה.
- טז. שהישראל מרויח (כלשון הראב"ד פ"ו הי"ב).
- יז. סק"ט.
- יח. רמז תסב. דלקמן סי"א. וכ"ה באגודה סי' קמו בשם ראבי"ה סי' רנז.
- יט. ב"י ד"ה ולענין שוכר. וכ"ה לקמן שם.
- כ. וכדלעיל סי' רמג קו"א ס"ק א. וכן הוכיח לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת (במוסגר).
- כא. אות ו, בשם רבינו שמחה, שגם הוא סובר כס' התרומה, שדן בדין השפחות וכותב: כמו האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל שאסור אפילו בקיבולת. וכן הוכיח לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת (במוסגר).
- כב. רמז תנב, ד"ה על המדורה שהשפחות עושות.
- כג. שהביא שם ושם דברי הגהות מרדכי הנ"ל, ובסי' רעו כתב בדעתו: ואפילו בקבולת כגון ששכרו לכל השנה (כדעת ס' התרומה). וכן הוכיח לקמן שם.
- כד. היינו כמו שהובא לעיל ממ"א סי' רמג ס"ק ב, שמטעם הרוחה לחודיה אין לאסור.
- כה. שבמקום שקצץ אין חוששים לריוח הישראל.
- כו. ר"ל, אף דכאן בשכיר שנה הרי קצץ.
- כז. ר"ל, אף דמקרי עביד אדעתא דנפשיה כיון שקצץ.
- כח. סי' רמג סק"ב.
- כט. ראה מ"ש במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, שהוספת ביאור זה אינו במהר"י אבוהב. וגם בעצם דינו של מהר"י אבוהב מסיק במהדו"ב שאין חוששים להרווחת ישראל, וכפי שצויין לעיל סי' רמג ס"ג ולקמן ס"ט-יא.
- ל. אף שגם לנכרי יש ריוח מהמלאכה.
- לא. פ"ו הי"ב.
- לב. פ"ו הט"ז.
- לג. רסי' רמו ד"ה תנו רבנן. ובשו"ע שם ס"א שהביא דעה הא' בסתם שמותר.
- לד. רמ"א שם. לקמן שם ס"ב.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.