[כב]

[כב] המלוכלך. פירש הש"ך^קצט דהיינו בושט מבפנים כנגד מקום המלוכלך בלבד. והרשב"א בתורת הבית הארוך (עיין שם דף ל"א^ר בהמה שמבצבץ כו') כתב דצריך לבדוק בכל אורך הושט דלא ידעינן היכא ניקב (צריך לומר הטעם דחיישינן שמא נקב הקוץ באלכסון). ובעל נפש יחוש לדבריו. והש"ך העתיק לשון הטור שכתב כן לשיטת רש"י^רא וכמ"ש הרא"ש^רב והתוס'^רג דלפרש"י נפקא מינה בהא דתלינן בקנה אין צריך לבדוק אלא היכא דממסמסא דמא. וכתב הטור (בנוסחאות ישנות) דאפילו בכל הצואר אין צריך לבדוק אלא מקום המלוכלך.

ולפי זה גם בבהמה יש תקנה לשחוט למעלה או למטה ממקום המלוכלך. והא דנקט הכא עוף דוקא מילתא דפסיקא נקט דבעוף לעולם אפשר בבדיקה אפילו אם כל הצואר מלוכלך בדם שנקרע כל הצואר מה שאין כן בבהמה אין לה תקנה אלא אם כן מלוכלך במקום אחד בלבד. ומשום הכי הזכיר רמ"א בהג"ה גם בהמה משום דלהשו"ע יש להתיר לפעמים גם בבהמה על ידי בדיקה^רד. ומה שכתב השו"ע סוף סימן כ"ג דשחט העוף ושהה בו יש תקנה בשישחוט הקנה לבדו במקום אחר ויהפוך הושט ויבדקנו והוא לשון הרמב"ם שם^רה ומשמע דבהמה אין לה תקנה לשחוט במקום אחר למעלה או למטה וכמ"ש שם בשם ב"י^רו הטעם משום דושט גמיד ופשיט. יש לומר דבאמת הרמב"ם לא סבירא ליה כמו שכתב הטור כאן לשיטת רש"י. ואפילו הכי העתיק הב"י כאן בשו"ע לשון הטור לשיטת רש"י^רז לפי שדעתו להקל כאן שלא לחוש לגמיד ופשיט במלוכלך דם בלבד מאחר דלריב"א^רח אין צריך בדיקה כלל בנקרע הצואר על ידי קניא או כלבא כדלעיל^רט. אבל בשחט מעט ושהה גם ריב"א מודה דחיישינן לנקובת הושט (כמו שנתבאר לעיל בשם רש"י^רי). (וטעמו ונימוקו עמו משום דלריב"א היינו טעמא דאין צריך בדיקה משום דסבירא ליה דנקרע הצואר לבד לא מיקרי ריעותא כלל ולא יצאה בזה מכלל רוב בהמות כשירות ואינן נקובות הושט על ידי קוץ וכהאי גוונא מאחר דלא חזינן ריעותא בושט עצמו כישב לה קוץ דלקמן סעיף ט'. והאי טעמא לא שייך כלל בשחט מעט בסכין של שחיטה ושהה לומר בה רוב בהמות כשרות ואינן נקובות הושט על ידי סכין של שחיטה שהרי על ידי שחיטה כולן נקובות הושט הם. ועיין מ"ש לעיל ס"ד^ריא טעם אחר). ומהאי טעמא נמי סתם השו"ע כאן ולא פירש דדוקא בשוחט תוך שלשה ימים^ריב לקריעת הצואר מהני בדיקת הושט מבפנים אבל אחר שלשה ימים איכא למיחש שמא הבריא ועלה קרום מחמת מכה מבפנים כדלקמן סעיף ט'. משום דהכא אין להחמיר כל כך מאחר דלריב"א אין צריך בדיקה כלל הואיל ולא חזינן ריעותא בסימנים עצמן אלא בצואר (עי' כרתי ופלתי^ריג).

וכל זה לפי דעת הב"י שפירש הטעם דנקט הרמב"ם דלעיל סוף סימן כ"ג גבי שהייה עוף דווקא הוא משום דבבהמה חיישינן לגמיד ופשיט בושט ודלמא במקום נקב קשחיט. והוכיח כן מדאמר רבא בבר אווזא דממסמס קועיה דמא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דלמא במקום נקב קשחיט כדלעיל ולא מצא תקנה לשחוט למעלה או למטה. אבל הש"ך בספרו הארוך^ריד חלק עליו בזה ופירש דבר אווזא דרבא היה הספק בכל הושט דלמא במקום נקב קשחיט. וכן דעת הרשב"א בחדושיו^רטו. משום הכי נמי הביא הש"ך בחבורו לשו"ע^רטז להלכה דעת רש"ל^ריז להקל בהפסד מרובה גם בבהמה כמ"ש בהגהת סמ"ק^ריח ומהרי"ק^ריט הובא בב"י^רכ. והא דנקט הרמב"ם עוף דווקא דלעיל סוף סי' כ"ג היינו משום דבעוף פסיקא ליה מילתא בתקנה זו לשחוט הקנה לבדו ולהפוך הושט השלם ולבדקו מבפנים אם לא ימצא בו טיפת דם כדלעיל שם והיא תקנה ברורה ודאית שבוודאי לא ימצא בו דם כלל אם לא ניקב בסכין של שחיטה מה שאין כן בבהמה לא פסיקא מילתא בתקנה זו שאינה ברורה כלל בבהמה שלא ימצא טיפת דם כלל גם כנגד מקום החתך לפי שדם השחיטה יוכל להתפשט הרבה^רכא וכן משמע ברבינו ירוחם^רכב הובא בב"י^רכג. וגם כל הדמים שבבהמה נגררים ויוצאים דרך הסימנים בשחיטתן כמ"ש לקמן סי' ע"ו^רכד בשם רשב"א^רכה (ואם הדמים נגררים ונשפכים לבית השחיטה דרך חלל הסימנים כמו שנגררים דרך חלל הורידין יוכל להיות ששטפו והעבירו עמהם לבית השחיטה גם הדם שיצא מנקובת הושט ולכן אין תקנה כלל בבהמה גם אם לא נמצא טיפת דם כנגד חתך הראשון). והרמב"ם^רכו סבירא ליה כפירוש רש"י^רכז דבדיקת ושט אינו אלא בטיפת דם לבד ולא במראית עין ומשמוש יד ומהאי טעמא אין לושט בדיקה מבחוץ לענין נקוב לרש"י ורמב"ם משום שאין טיפת דם ניכרת בו כשנכנסת לו בנקב משהו. אבל הר"ן^רכח פירש הטעם שאין לושט בדיקה מבחוץ לענין נקב לפי שאי אפשר להכיר במראית עין נקב במשהו בעור האדום. אבל בעור לבן יוכל לבדוק גם במראית עין כמו בבית הכוסות והמסס. ואם כן יוכל להעביר דם השחיטה הנמצא כנגד מקום חתך הראשון ולבדוק במראית עין ומשמוש יד או נגד השמש (כדאיתא בגמרא דף ט'^רכט). וכן בממסמס קועיה דמא יש להקל בהפסד מרובה וצורך מצוה גם בבהמה כששחט למעלה או למטה כמ"ש הש"ך סימן כ"ג^רל בשם רש"ל^רלא. ומיהו בממסמס קועיה אין להקל אלא כששחט מיד שלא יאכל ולא ישתה אחר שנתמסמס קועיה דמא פן יעבירו אוכלים ומשקים הדם כמו שיתבאר לקמן ס"ט^רלב.

וכתב הש"ך^רלג דמשמעות השו"ע שאפילו כל הצואר מלוכלך וצריך לבדוק בכל אורך הושט ורוחב הנקב במקום ידוע^רלד אפילו הכי יש בדיקה מבפנים ולא דמי לקוץ ומחט שנקבו עד לחלל או שנמצאו בחלל הבהמה דטרפה משום דצריך לבדוק באברים הפנימים ואי אפשר לבדוק אחר נקב משהו שאינו במקום ידוע באברים הפנימים כדלקמן סימן נ"א^רלה. דשאני התם שהמקומות רבים (רא"ש^רלו טור סימן [נ]"א) אבל הכא באבר אחד לבדו מיקרי מקום ידוע ויש לו בדיקה מדינא דגמרא לכולא עלמא. והא דבודקים כל החלל בדרוסה ונפולה כדלקמן סי' נ"ז^רלז ונ"ח^רלח אף על פי שהמקומות רבים היינו משום דדוקא נקב קטן אין לו בדיקה^רלט כשהמקומות רבים אבל אדמומית הדריסה וריסוק אברים או קריעתן בנפולה ניכרים היטיב בבדיקה בכל החלל.

וכל זה מדינא דגמרא אבל האידנא איכא פלוגתא בין בה"ג^רמ לרש"י^רמא דבה"ג כתב דהאידנא ליכא למיקם אבדיקה שפיר בכל מקום שהוזכר שם בדיקה כגון בדרוסה ונפולה ושבורה ורש"י כתב דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתיב^רמב אל השופט אשר יהיה בימים ההם אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הבקיאים כמו שיתבאר לקמן סי' נ"ז^רמג. ודעת השו"ע כרש"י ודעת רמ"א^רמד כבה"ג. ורש"ל פ"ג סימן (ע"ג) [ס"ו] הכריע לנהוג בדרוסה ונפולה כבה"ג משום שצריך לבדוק בכל החלל וצריכה אומנות יתירה וזריזות ובקיאות לא סמכינן אבדיקתנו אבל בשבורה דלקמן סי' נ"ג^רמה כיון שיש אבר אחד מבורר לפני[נ]ו למה לא נבדוק אותו כפי ראות עינינו בעיון יפה כדעת רש"י. וכן אפילו בנקב משהו באבר אחד כגון בממסמס קועיה דמא שנקרע כל הצואר ואינו יודע מקום נקיבת הקוץ בושט דצריך לבדוק כל הושט מבפנים יש לסמוך על בדיקתנו. ואפילו בבהמה דעת רש"ל ריש פ"ב^רמו להקל לשחוט ולבדוק אחר השחיטה מבפנים ולא חיישינן דילמא במקום נקב קשחיט משום שתופס עיקר כפירוש ריב"א^רמז דאין צריך בדיקה מדינא מאחר דליכא ריעותא בסימנים אלא שהבדיקה היא לחומרא בעלמא ומשום הכי אין להחמיר כל כך לחוש דילמא במקום נקב קשחיט ומ"מ^רמח אם המכה של הקרע שבצואר הוא במקום אחד לבד מאחר שאפשר לשחוט למעלה או למטה ישחוט. אבל גבי שהייה דלעיל סימן כ"ג^רמט שהתחיל לשחוט וחתך מעט ושהה דגם לריב"א צריך בדיקה בושט כמו שנתבאר לעיל^רנ אין תקנה בבהמה רק לשחוט למעלה או למטה רחוק קצת ממקום חתך הראשון בענין שבוודאי לאו במקום נקב קשחיט ואחר כך יהפוך הושט ויבדקנו כנגד מקום חתך הראשון ולא חיישינן לגמיד ופשיט לפי דעת רש"ל ע"ש סימן [י]"ד בשם סמ"ק וכ"כ מהרי"ק בשם סמ"ק הובא ב"י סימן כ"ג^רנא. וסיים שם רש"ל דאפילו להמחמירים על כל פנים במקום הפסד מרובה או לצורך מצוה יש להקל ולסמוך על הגדולים האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להתיר. והש"ך הביא קולא זו בשמו להלכה בסי' כ"ג^רנב גבי שהייה. ואם כן כל שכן בממסמס קועיה דמא במקום אחד לבד דיש להקל בכהאי גונא אפילו בבהמה לשחוט למעלה או למטה ולסמוך על בדיקתנו במקום הפסד מרובה או לצורך מצוה^רנג. אבל בלאו הכי אפילו בעוף אין לשנות המנהג שברמ"א כמ"ש הש"ך סי' ל"ה^רנד וכ"ג^רנה.

וכן אם נראה ריעותא בצואר כנגד הסימנים שנקרע העור ויצא דם ונעשה עליו גלד שחין דאיכא למיחש לקוץ או לדקירת חץ או שאר כל כלי ברזל וניקב הושט. אבל אם אינו אלא נפוח סביב הסימנים לא חיישינן לנקובת הושט אלא תולין דמחמת חולי הוא ואפילו נצרר שם לית לן בה (ב"ח^רנו).

ואפילו אינו מחמת חולי אלא מחמת מכה שהוכתה מבחוץ ונמצא דם נצרר בפנים סביב הושט מבחוץ מאחר שהעור שלם מבחוץ אין בזה שום חשש אפילו לדידן שאין בקיאין (ט"ז^רנז מעיל צדקה סימן ל"ח) דלא הוכתה בדבר דק הנוקב הואיל והעור שלם.

ואם יצא דם מחמת נשיכות התרנגולין שנושכין זה את זה דינו כיצא דם מתלישת נוצות שנהגו להחמיר אף על פי שאין לאסור מדינא כדלעיל סוף סי' כ"ג^רנח (ב"ח^רנט).

ומיהו אפילו בגלד יבש שבעור מבחוץ אם שוחט במקום אחר ורואה שאין ריעותא בעור מצד הפנימי אין לחוש אפילו לפי המנהג (ט"ז שם^רס):