ד

ד וכל זה בדגן שלא נתבקע שאין חימוצו ניכר^כא אבל אם נתבקע שחימוצו ניכר יכול למכור אפילו הרבה לנכרי אחד^כב ואין חוששים שמא יטחנם הנכרי ולא יהיה חימוצם ניכר ואחר כך ימכור מהקמח לישראל ויאכלנה בפסח לפי שכבר אסרו לישראל שלא ליקח מנכרי קמח לפסח^כג כמו שנתבאר בסימן תנ"ג^כד ויש אוסרין^כה למכור הרבה לנכרי אחד שחוששין שמא יטחנם הנכרי ולא יהא חימוצם ניכר וימכור הקמח לישראל וישהה הישראל את הקמח עד לאחר הפסח ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא^כו ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד מרובה אבל אם יש שם הפסד מרובה כגון מי שיש לו בערב פסח דגן הרבה שנתבקע שאי אפשר לו למוכרו לישראל שאין הישראל קונה חמץ הרבה בערב פסח יש לסמוך על סברא הראשונה ויכול למכרו כולו לנכרי אחד (שהרי אף אם יטחנו הנכרי וימכור הקמח לישראל אחר זמן איסור חמץ לא יעבור עליו בבל יראה לפי שהוא מקח טעות שאלו היה יודע שהקמח הוא מדגן שנפלו עליו מים לא היה לוקחו^כז שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות דבר האסור לו לקנותו כמו שנתבאר בסימן תמ"ח^כח ואם ימכרנו לישראל קודם זמן איסור חמץ גם כן לא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה שהרי נהגו כל ישראל לבטל^כט בסוף שעה ה' כמו שנתבאר בסימן תל"ד^ל ועוד שיש אומרים^לא שאין אדם עובר בבל יראה ובל ימצא אלא על חמצו הידוע לו אבל לא על חמצו שאין ידוע לו וקמח זה אין הלוקחו יודע שהוא חמץ).

אבל אם לא נתבקע לא ימכרנו לנכרי מכירה חלוטה אלא ימכרנו לנכרי המכירו שהוא יודע בו שלא יגע בחמצו אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזירנו לו^לב וכמו שנתבאר בסימן תמ"ח^לג או יבקש מנכרי אחר שיקח שוה מנה במאתים ויבטיח לו שיחזור ויקח ממנו לאחר הפסח ויתן לו ריוח^לד כמו שנתבאר שם^לה שמעתה אין לחוש שמא ימכרנו הנכרי לישראל אחר שבודאי לא יפסיד הנכרי מעותיו מכל מקום אין לסמוך על היתרים הללו אלא אם כן יש שם הפסד מרובה^לו: