כח
כח ישראל שהיה לו בבית הרחיים תבואה שאינה מחומצת לטחנה קודם הפסח ולא נטחנה עד שהגיע הפסח שאז טחנה הנכרי בעל הרחיים ואפה ממנה פת ולאחר הפסח הביא את הפת לישראל להראות לו טובתו מותר לישראל ליקח דמים מן הנכרי בעד התבואה ואין זה נהנה מחמץ שעבר עליו הפסח לפי שהנכרי בשעה שעשה ממנה עיסה וחימצה הרי זה כאלו שרפה שהרי אינה ראויה עוד להישראל וקודם שחימצה היתה עדיין מותרת לישראל א"כ דמי היתר הוא מקבל מן הנכריקכב.
ואין מחייבין את הישראל ליקח הפת מן הנכרי ולבערו מן העולם כדי שלא ימכרנו הנכרי לישראל אחר שאינו יודע שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויאכלנו לפי שאין הישראל מחויב להפסיד ממונו מפני תקלת אחרים כיון שהוא אינו נותן לפניהם תקלה שהרי אינו מוכר החמץ להנכרי אלא הנכרי משלם לו נזקו וממילא נשאר החמץ להנכריקכג עיין סימן ת"מקכד:
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.