ד
ד ישראל ונכרי שהיו שותפין במלאכה או בסחורה בחנות אם התנו מתחלה בשעה שנשתתפו שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו הן רב הן מעט ושכר יום א' אחר השבת כנגדו לישראל בלבדו הרי זה מותרכה מטעם שנתבאר ואפילו אם אח"כ נתרצה הנכרי לחלוק עמו כל השכר בשוה אין בכך כלוםכו שמתנה הוא שנותן לוכז.
אבל אם באו (א) לחשבון אח"כ שאמר הנכרי לישראל אתה נטלת בלבדך בחול מנה ואני נטלתי בשבת צ' זוז מלא לי עד שיהיה לנו חלקים שוים וכל שכן אם אמר כן הישראל להנכריכח שנמצא התנאי שהתנו בתחלה שיהא שכר השבת להנכרי בלבדו הן רב הן מעט לא היה אלא הערמה בעלמאכט אלא הנכרי התעסק בשבת גם בעד הישראל ובשביל זה התעסק הישראל בחול גם בעד הנכרי לכך הם חולקים אח"כ בשוה ונמצא שגם הישראל נוטל שכר שבת ונוטלו שלא בהבלעה שהרי מזכיר לו את יום השבת בפירוש לפיכך צריך שיניח להנכרי שיטול לעצמו אם ירצה שכר כל השבתות ואח"כ יחלוק עמו בשוה:
הערות
- כה. רמב"ם פ"ו הי"ז. שו"ע ס"א.
- כו. מהר"י אבוהב ד"ה ואם לא (מסתפק בזה). ב"י ד"ה וכתב הגאון (מתיר). שו"ע ס"ב.
- כז. ב"ח יו"ד סי' רצד ד"ה ישראל ונכרי. אליה רבה סק"ב.
- כח. תשובת ה גאונים בשם רב שרירא גאון. הובא בב"י ד"ה וז"ל תשובת. ראב"ד ע"ז שם ד"ה ואם באו. הובא בר"ן ספ"ק דע"ז. ב"ח ד"ה כתב הר"ן. מ"א סק"ב. ט"ז ביו"ד סי' רצד סק"כ. וראה קו"א ס"ק א.
- כט. ראב"ד שם.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.