מז, ב

יש מאין מאחר שנתבאר גם לשטתם שאין שום דבר מחוייב המציאות מצד עצמו. אלא השם יתברך לבד הוא המחוייב המציאות מצד עצמו, ושכל הנמצאים זולתו, נאצלו ממנו. א"כ אף שיהיו קדומים כבר נודה בהכרח על מציאות גשמי, נאצל מצורה רוחניות, והצורה ההיא אם כן מאצילה ונותנת מה שאין דומה לה, והיינו בכח המחוייב המציאות מצד עצמו. וזהו ענין התהוות יש מאין כו' שמוכרח אף לדעת מאמיני הקדמות. וע"כ נשתבש לחשוב שאין חדוש העולם אחר ההעדר עקר לתורה. והמחבר נוה שלום שם פרק י"ד סתר דעתו לגמרי, איך שהחדוש הוא עקר לתורה, מלבד מה שביאר תשו' הרמב"ם על אריסטו כנ"ל:

ועיין בעקרים מאמר ראשון פי"ב וע"ש פכ"ג מ"ש ואיך יהי' השכל הנבדל עלה למציאת החומר כו' אין לך יש מאין גדול מזה כו' עכ"ל ופי' המפרש שר"ל שא"כ בנקל להאמין אמונת חדוש יש מאין לגמרי אחר ההעדר, כיון שלכל הדיעות מוכרח זו דהתהוות יש מאין כנ"ל, וא"כ אמונת התהוות יש מאין מקדם רחוק וקשה יותר לקבלו מלבד הראיות גדולות המכריחות חדוש העולם.

ועיין מזה ג"כ בכוזרי סי' א' בהמפרש א"נ שם דף ד' ע"ג וכי החומר העכור וכו' יהי' אור מא"ס ב"ה וזיו ממנו כו' ויהי' הזיו כך רחוק במדרגה, וע"ש עוד סוף העמוד. כח ז"ל הכוזרי מ"א סי' נ"ג אמר החבר האתה רואה שהלשונות קדומות אין להם תחלה עכ"ל וכ' המפרש החבר הוסיף אומץ לבאר חדוש העולם אף בזולת דרך המקובל שזכר עד כה. ואומר האתה רואה שהלשונות קדומות ר"ל אם יש מקום לשכל שיאמין. כי כל הלשונות אשר בכל עם ועם כך היו מעולם בלי התחלה. רק הטבע המחייבת סדר התנועות וההרגש לאדם, היא המחייבת הלשון. וכמו שישתנה תואר כל עם לפי מושב ארצם בטבע הארץ ההיא, כן ישתנה הלשון והכל מעצמם בטבע, ויאמרו מאמיני הקדמות שכך היו הלשונות מעולם בלי התחלה עכ"ל.

נ"ד^* אמר הכוזרי אבל הם חדשות (פי' אין מקום להסתפק בזה כי ודאי שהיה עת נתחדשו הלשונות ההם לכל עם ועם אחר שלא היו מקודם), מוסכם עליהם (פי' אין כאן ענין שימשוך בטבע ויהיה איזה טעם או ריח להנחת הלשון באופן זה מלבד שכך הסכימו), מורה על זה חבורם (פי' הראיה על זה חבורם^* חבור חלקי הלשון בבינה והשכל בשלשה חלקים) השמות והפעלים והמלות (פי' השמות שם דבר מה כמו שמים וארץ. שאין שום סכל בעולם שידרוש טעם לזה בכל לשונות העמים על מה נקרא בשם זה ורק שכן הסכימו עכ"ל המפרש. ולכאורה אף אם ההסכמה היה מחמת איזו טעם ג"כ מוכרח שהלשון חדש, שהסכימו כן מחמת איזו טעם, כמו שארז"ל במד"ר פ' בראשית ס"פ ד' בענין שמים שהם אש ומים או ששמים מעשיהן של בריות. וע' פרדס תחלת שער האותיות, ובשל"ה במקום שהביא דברי הפרדס. מיהו כ"ז בלשון הקודש לפי שבו נברא העולם אבל בשאר ע' לשון ודאי גם השמות כולם רק הסכמיים, כמ"ש הפרדס והשל"ה שם^*: והפעלים, כמו אכל בנה שמר והדומה להם, והמלות, הם מלות קצרות המחברים והמורים הכוונה כמו שמור לי אוכל זה) והם מן האותיות הלקוחות ממוצאי הדבור עכ"ל^*. (ר"ל נראה כי הוא מסודר במלאכת מחשבת שנראה הלשון מחובר מחמש מוצאים שהניחו המדקדקים. ואלו היה בטבע לא היה בכל תיבה רק בתנועה אחת כמו א „א או במדרגת צפצוף או בהדרגת הנגון בלי חתוך אותיות והכל ממוצא הגרון והאדם כסוס עגור יצפצף יהגה כיונה וע"כ נעשה בהסכמה לסדר הלשון באופן קל ומובן עכ"ל).

בשולי הגליון בגוכתי"ק: ע' בד"ה ויעש דוד מענין האותיות. ע' מלחמות^* מאמר שישי דנ"ח ע"ד ביאר ראיה זו ביתר שאת.